הבוקר, עוד לפני שהשמש זרחה, התעוררתי בתחושה מוזרה מאוד. תחושה שנבעה מעומק ישותי. לא היה לי ברור אם מה שאני חווה הוא מציאות או דמיון שהתערבב בה. נדמה היה לי שאני חווה את סיום הספר 1984 מאת ג'ורג' אורוול, אותו עולם דיסטופי שבו המפלגה השלטת, בראשות "האח הגדול", מחזיקה בשליטה מוחלטת על חיי האזרחים ועל חיי שלי. הרגשתי שאני הוא וינסטון סמית', גיבור הספר, ש'החקירה' שכביכול עברתי שברה אותי לגמרי. דמיינתי את גופי מכוסה בסימני המלקות, כל איבר פועם בכאב, ולא ידעתי אם אני ער או שרוי עדיין בחלום מסויט. אך הפחד האמיתי לא היה טמון רק בכאב הגופני, אלא בשאלה הנוראית שכרסמה בתודעתי: האם איבדתי את עצמאות המחשבה שלי? האם ייתכן שזה בכלל אפשרי? כיצד אפשר לכלוא מחשבה? איך אפשר לקרוא את מחשבותיי ולהפוך אותן לשלך? אך הסתבר שהם הצליחו. התבוסה שלי הייתה מוחלטת. ההפסד שלי היה הניצחון שלהם. היה לי ברור שהדרך היחידה להמשיך לחיות היא באמצעות קבלה מוחלטת, ללא כל פשרה, של האידיאולוגיה של המפלגה. כל התנגדות נשברה, פיזית, נפשית, אידיאולוגית ורוחנית. לא נותרה לי ברירה אלא לאהוב את "האח הגדול". באותו רגע, רעד אחז בכל פינה בגופי. רעד שבישר את הרגעים שבהם המפלגה חדרה לא רק אל מחשבותיי, אלא גם אל עצם מהותי כאדם. ידעתי שאני חי בעולם שבו האמת היא שקר, והשקר הוא אמת. עולם שבו ההיסטוריה נכתבת מחדש מדי יום בהתאם לגחמותיו של "האח הגדול", ושבו אני נבלע לתוך קולקטיב מאיים, שמאיין לחלוטין את הפרטיות שלי. פחד, בגידה וחוסר אמון עטפו כל פינה סביבי, והרגש האנושי נמחק והוחלף בציות מוחלט לשלטון. ואז התעוררתי. אך המציאות לא נראתה שונה בהרבה...