היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על טקסט מוקלט של של דוד אבידן, שנפתח ב"הלו" ומסתיים ב"ביי". את ההרהור והשיר, ואת 927 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר (קישור בתגובה הראשונה), ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. דוד אבידן נולד בשם דוד מוריץ (1934-1995), והיה מגדולי המשוררים העבריים במאה העשרים. הוא היה משורר-פילוסוף וחדשן לשוני, וגם וירטואוז שהיה בקי בשירה הקלאסית בשעה שיצר צורות שירה חדשות. הוא היה גם קולנוען, צייר ומעצב, וחובב כל חידוש טכנולוגי. הוא השתעשע בתוכנת 'אליזה' שניתן היה לשוחח איתה, שנים רבות לפני שמישהו חשב על טיפול באינטרנט. הוא התלהב מכל חידוש טכנולוגי כמו מכשיר ההקלטה 'דיקטפון', שבו נהג להקליט את שיריו ואת הרהוריו, וממכונת הכתיבה האלקטרונית 'כדורית' הדו-לשונית של י.ב.מ ומהמצאת המחשב האישי, ולעיתים הערצת הטכנולוגיה האפילה על יופיים הפואטי של שיריו. הוא השפיע על דור של משוררים צעירים, כפי שיונה וולך עשתה מאוחר יותר, אבל נדמה לי שהנופך האינטלקטואלי של שירתו השפיע פחות מן הפרובוקציה האירוטית-מיסטית של יונה, שכתיבתה הייתה אינטואיטיבית והרבה פחות חכמה מזו של אבידן. בנעורי שיריו עשו עלי רושם רב, משום ששירתו הייתה פילוסופית ותכניו מרדניים וחכמים, וגם משום שבמקביל לחידושים האנרכיסטיים שלו הוא היה גם אינטלקטואל רחב אופקים ומשכיל, שכמו לאה גולדברג יכול היה להשתעשע בכתיבת סונטות, ותכניו הסתמכו על ידע נרחב בשירה שקדמה לו ובתרבות העברית והעולמית (בניגוד למשוררים רבים שהכרתי, שמיעטו לקרוא שירה). בגיל חמש-עשרה נשאתי איתי את הספר 'משהו בשביל מישהו' לכל מקום. מאוחר יותר, לאחר שיצא לאור ספרו 'שירים בלתי-אפשריים + דוח אישי על מסע ל. ס.ד' שבו נחשפה האנוכיות הקיצונית שלו, התלהבותי שככה (בשירים רבים בספר הוא משתעשע בכתובת ביתו ברחוב שמשון הגיבור 11 בתל אביב, במספר הטלפון שלו, בהוצאת 'המאה-השלושים' היומרנית שייסד לכאורה וביוהרה העתידנית שלו).

מזכירה אלקטרונית

עכשיו, כשאני שב וקורא בספר, היום, לאחר שנים רבות של חקר טבע האדם, אני מזהה בו את המאפיינים של התרבות הפסיכופתית של מאתיים השנים האחרונות, המבוססת על אינדיבידואליזם קיצוני, על אנוכיות ותחרותיות וחוסר אמפתיה וחמלה. גם היום אני מתפעל מיכולת הביטוי ומן הלהטוטנות הלשונית ואפילו מן החוכמה הטמונה בשיריו, אך אינני יכול להתעלם מחוסר האמפתיה בתיאור יחסים אישיים או יחסי אהבה בשיריו. אני ממשיך להתרגש משירים נפלאים כמו 'הרחובות ממריאים לאט', 'הכתם נשאר על הקיר' ושירים רבים אחרים. לפני יותר מארבעים שנה, בתחילתה של מלחמת לבנון הראשונה, כשערכתי את 'פיוט' ובכל שבוע שלחתי במעטפה, בדואר, שיר חדש של משוררים עבריים ותיקים וחדשים (מיונה וולך וזלדה ועמיחי ועד גבריאלה אלישע ובני שבילי), התקשרתי לאבידן כדי להציע לו לשלוח לי שיר לפרסום. השארתי לו הודעה ב'מזכירה האלקטרונית' שלו (מכשיר שעורר בו התלהבות רבה), ולאחר זמן קצר הוא השאיר לי הודעה ב'מזכירה האלקטרונית' שלי, שנשמעה כמו שיר של אבידן. עיצבתי כאן את ההודעה של אבידן כשיר, בדיוק כפי שהוא פענח את הקלטות הדיקטפון שלו ופרסם שירים המבוססים על טקסטים יומיומיים שהקליט לעצמו. הטקסט הזה, כמו שיריו, משלב בין יכולת לשונית מוּדעת לעצמה לבין תכנים המבטאים את תפישת עולמו הפילוסופית, המוסרית והמעשית, שהיא גם ביטוי לעולם השיווק הקפיטליסטי (כמה עצוב לגלות שאבידן לא הצליח לממש את ערכה הכספי של יצירתו, ומת עני וחסר כל). בסדרת הטלוויזיה הנושנה 'מיס מרפל', גב' מרפל עונה לטלפון כך: "סט. מרי מיד 236". זהו צירוף של הכתובת ומספר הטלפון. גם דוד אבידן הציג את עצמו באמצעות מספר הטלפון שלו, בפתיחת הטקסט הזה: "הָלוֹ דְּרוֹר כָּאן אֲבִידָן שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם שְׁמוֹנֶה שֶׁבַע אַחַת שְׁמוֹנֶה". הוא ידע, כמובן, שאני יודע מיהו המשורר דוד אבידן, שהרי התקשר אלי בעקבות פנייתי, אבל הצורך להציג את עצמו בעצמו באמצעות מספר הטלפון שלו נובע מן ההזדהות שלו עם המאפיינים הטכנולוגים של המכשירים שהפכו לחלק ממנו. באחד משירי הספר 'שירים בלתי-אפשריים' הוא משתעשע באופן גרפי במספר הטלפון ובכתובת שלו על פני עמוד שלם. בהמשך מספר לי אבידן כמה הוא עסוק: "תִּרְאֶה אֵין לִי הַרְבֵּה פְּנַאי. הָאֱמֶת הִיא שֶׁעַד סוֹף הַשָּׁנָה הָאֶזְרָחִית אֵין לִי כִּמְעַט בִּכְלָל זְמַן". תהיתי מדוע הוא סיפר לי על כך. הרי בסך-הכל ביקשתי שישלח לי שיר ל'פיוט', שיר שאפשר לשלוח במעטפה, בדואר, וזה לא דורש השקעה של זמן. מאוחר יותר הבנתי שזו הייתה דרכו להדגיש את חשיבותו כמשורר עסוק.

כבודה של השירה

במשפט הבא הטקסט הופך למעין משא-ומתן (מדובר רק בפרסום של שיר יחיד), ואבידן מציב לי תנאים: "אֲבָל אִם תִּשְׁלַח לִי מִכְתָּב תְּצַיֵּן מִי הַמִּשְׁתַּתְּפִים אֶצְלְךָ". כלומר, הסכמתו לפרסום השיר תלויה בזהותם של המשוררים האחרים. מאוחר יותר, כשהיכרתי את ויזלטיר, גם הוא טרח להיפגש איתי והזעיק אותי מירושלים לבית קפה בתל אביב רק כדי לומר לי, במשך שעה, כשאני מביט בו והוא מפנה את עיניו ומתבונן ברחוב, שאינו אוהב את הכותרת 'פיוט' לכתב-עת כה חדשני. הטקסט מסתיים במשא-ומתן מסחרי, כשאבידן שואל "וְמָה שְׂכַר הַסּוֹפְרִים הַמֵּירָבִי שֶׁאַתָּה מוּכָן לְשַׁלֵּם לִי בְּעַד שׁוּרָה" (ניקדתי את "וְמָה" בשוא ולא בשורוק, משום שהמשורר, שהיה בקיא בשפה העברית, דיבר כאחד האדם). מעולם לא נתקלתי במשורר שמתמקח על מחירו של שיר שטרם פורסם, אבל אבידן המשיך להתמקח, והדגיש שהמחיר: "צָרִיךְ לִהְיוֹת לְפָחוֹת כִּפְלַיִם מִשְּׂכַר הַסּוֹפְרִים הָרִשְׁמִי שֶׁל אֲגֻדַּת הַסּוֹפְרִים". אם אסכים לתנאיו, הכתיב אבידן, "נוּכַל לְדַבֵּר עַל מַשֶּׁהוּ". והמשורר העברי הגדול מסיים את ההקלטה ב"בַּיי". יש משהו עצוב, ואולי אפילו פתטי, בטקסט הזה. אבל הטקסט הזה לא היה ניסיון להתמקח על מחירו של שיר, אלא מאבק נואש על כבודו של המשורר, ואולי על כבודה של השירה. נדמה לי, שמסר דומה ניתן למצוא ברבים משיריו המאוחרים של אבידן, שהוא משמש בהם כגיבור תרבות, כעתידן, כחלוץ הטכונלוגיה החדשה וכמי שמחזיר את השירה אל מוקד העשייה האנושית, המבוססת על יחסים כלכליים (אני תוהה אם הוא הושפע מתורתה של איין ראנד או מנציגה הישראלי, משה קרוי). אבידן לא היה זקוק לתשלום כפול עבור שיר. בעשרות השנים האחרונות משוררים מתחננים בפני העיתונים וכתבי העת כדי שיפרסמו את שיריהם, ואיש אינו משלם עבור פרסום שיר (נדמה לי שעבור ציטוט שיר ברדיו עדיין משלמים למשוררים שקלים בודדים). התקשרתי שוב לאבידן, ובשיחה סיפרתי לו שדמי המנוי עבור השירים שאני שולח בדואר מכסים בקושי את מחצית ההוצאות שלי, ולכן אינני יכול לשלם עבור פרסום השיר. עם זאת, כל משורר מקבל מנוי חינם (אוגדן ויותר מחמישים שירים שמתקבלים בדואר אחת לשבוע). אבידן השיב שאין לו צורך בשיריהן של זלדה ויונה וולך, והציע לי לרכוש ממנו חמישה או שישה שירים תמורת "הנחת כמויות". כך הסתיים הקשר הקצר בינינו. שנים אחדות מאוחר יותר נזכרתי בשירי הפרסומת שכתבו לאה גולדברג ושלונסקי למוצרים כמו 'השמן של מגד'. כבר אז משוררים התקשו להתפרנס. עלה בדעתי שמשוררים יכולים לשוב ולכתוב פרסומות מסחריות, ולהחליף את הטקסטים העלובים של שטיפות המוח הקפיטליסטיות. בנק דיסקונט התלהב מן הרעיון, וגם יונה וולך הסכימה לשתף פעולה. התקשרתי שוב לאבידן, והוא התאמץ מאוד להזמין אותי לביתו בתל אביב. זה היה מפגש עצוב. אבידן מיהר להודיע לי שלא יכתוב שירי פרסומת, כדי לא לפגוע בסיכויים שלו לקבל את פרס נובל. אבל היה חשוב לו לשכנע אותי בגדולתו, והוא התקשר למבקר אורי סלע, כדי שגם הוא יצהיר שאבידן יזכה בקרוב בפרס נובל.

חשיבה יצירתית

גם במקרה זה סירב אבידן להצעתי, ולמרות זאת טרח להזמין אותי לביתו כדי להתפאר בגדולתו. קשה היה לי לראות את המשורר שאהבתי בילדותי במצב כה מביך, מוקף במכשירי כושר שנראה שכבר אינו יכול להשתמש בהם, ורוצה כל-כך לזכות בהערצה. אבל הטקסט של אבידן אינו פתטי. למרות האגונצטריות המובהקת שלו הוא מבקש לעצור את השקיעה התרבותית של המערב, וגם של ישראל, שהלכה והתעצמה דווקא בזכות הקידמה הטכנולוגית שאבידן כה העריץ. הוא ביקש להחזיר את המשורר למרכז העשייה התרבותית, ואת השירה למוקד של חשיבה יצירתית וערכית, ולא רק כאובייקט אסתטי. הטקסט הזה, שתוכנו חוזר שוב ושוב בשיריו המאוחרים של אבידן, מבכה את שקיעתה של השירה, ואת שקיעתה של הספרות, בראיה עתידנית נכוחה. אבידן, שנאבק באופן ילדותי במקצת על כבודו האבוד, מייצג למעשה את כבודו האבוד של כל יוצר, ושל תרבות שהולכת ונעלמת, ומשכיחה את מי שהיו פעם גיבוריה. אינני משורר ואינני מבקר שירה, אבל כל חיי השקעתי זמן רב בסדר היום שלי בקריאת שירה ובכתיבה על שירה, וגם להפצתה לקוראים שלא היו אמונים על קריאת שירה. מדי שבוע אני שולח את ההרהור שלי לארבעת-אלפים מנויים, ולאלפי 'חברי' הפייסבוק שלי, אך אינני יודע כמה מהם באמת קוראים את השיר. ההשתעבדות למחשב הזעיר הקרוי 'סמרטפון' הולכת ומצמצמת את גודלו של המוח האנושי ומחליפה את המיומנויות האנושיות הבסיסיות ביותר. רק מעטים מסוגלים לקרוא היום ספרי מופת ארוכים כמו 'החטא ועונשו' או 'אנה קרנינה', ונדמה לי שיש היום יותר משוררים מאשר קוראים. הטקסט הזה של אבידן, והערגה שלו לזכות בכבוד בזכות שיריו, הם רקוויאם לעולם שהולך ונעלם.