למרות צעדיו כמפקד חזית הדרום, שהקנו לישראל את הנגב הדרומי ואילת, סבר אלון שלפני חתימת הסכם השלום עם הארצות הערביות יש לכבוש תחילה את רצועת עזה וכן את הגדה המערבית כדי שהגבולות העתידיים יהיו בני הגנה. אלון סבר שניתן לכבוש את הגדה המערבית בארבעה ימים ולחץ על בן-גוריון שיאפשר להכין תוכנית צבאית ראשונית.
בן-גוריון נמנע מלהשיב לאלון על הצעתו לכיבוש הגדה וחתם על הסכם השלום עם ירדן בראשית מרס 1949. אלון הגיב בכך שקבע כי ההסכם שביתת הנשק עם ירדן היה "טעות היסטורית" והחמצת הזדמנות חד-פעמית.
בעמודים הבאים בחלק זה עורך שמשי מעין טבלה ומראה את התפיסות השונות של דב"ג ואלון בקשר למלחמה ותוצאותיה. המתיחות הפוליטית בין שני האישים עלתה לקראת הקמת הממשלה הראשונה ובעקבות הדחת אלון כמפקד חזית הדרום (בסתיו 1949). ההדחה בוצעה לאחר שובו של אלון מפריז שם שהה לצורך השתלמות צבאית.
בסיכום ספרו קובע שמשי כי אלון היה מפקד השדה הגדול מכולם, הוא מבסס קביעה זו על סמך כל החומר שסקרנו לעיל. הטיעונים הבולטים הינם: אלון הוא מפקד שצמח בארץ, נחוש, דבק במטרה ואינו נכנע למוסכמות. דבק באסטרטגיה העקיפה שהעניקה לצבא הקטן יתרונות רבים. הוא ידע לשתף את פקודיו בהכנת התוכניות ולרתום אותם למבצעים מסוכנים. הוא אף לא היסס פעם בפעם להמרות את פיו של דב"ג ולפעול בניגוד להוראותיו. ללא ספק קובע שמשי כי ללא גישתו המקורית והנועזת של אלון, ספק אם הנגב הרחוק ואילת היו היום בידי מדינת ישראל.
מילת סיכום של הסוקר: ניתן לבחון את הספר מזוויות רבות. ברור שאין הוא בבחינת מחקר מחדש על מהלכי אלון כמפקד חזית הדרום. אלישיב כמעריץ את דמותו של אלון הרבה מעל ומעבר למצביא, מתקשה לתאר באופן מאוזן את מהלכיו ותוצאותיהם ואין אף ביכולתו להשוותו ל"מצביא אחר" שבאותה תקופה פעל בחזיתות אחרות.
הסופר אף מרחיק לכת ומלווה את החלטותיו האסטרטגיות של יגאל אלון בשפע תיאורים חיוביים ומפליגים על כושרו, אופיו, דמותו והשפעתו. עם זאת מביא שימשי, עובדות וסיפורים בלתי ידועים באשר להתלבטותו של אלון וצובע בבהירות יתר את יחסיו עם בן-גוריון ועם ידין.
כלפי בן-גוריון העז אלון לחלוק על דרך ניהול המלחמה מבעד לפרספקטיבה פוליטית-עתידית ואילו יחסיו עם ידין היו בעיקר על בסיס מקצועי בהם התגלתה הערכתו הרבה של ידין לאלון כמפקד חזית הדרום הנחוש ורב התחבולות.