במתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 נטבחו 1,163 ישראלים וזרים - רובם אזרחים - ונפצעו כ-1,940 בני אדם, מהם כ-360 באורח אנוש או קשה. בנוסף, נחטפו 251 אזרחים וחיילים, חלקם לאחר שנרצחו וגופותיהם הושחתו. מאז, הפכה הדרישה ללקיחת אחריות לטקס קבוע מצד האופוזיציה ומצד יריביו של ראש הממשלה. שוב ושוב מופנית הדרישה כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו - שיצהיר בקולו כי הוא "נושא באחריות".
כאשר האחריות נבחנת רק דרך ניסוח מילולי, ולא לפי מעמדו וסמכויותיו של האדם שמופנית אליו הדרישה - מתברר שמדובר במניפולציה רטורית. שהרי כל אדם מבין: ביום שבו אירע הטבח מצד ארגון הטרור חמאס והאספסוף הפלשתיני מהרצועה - נתניהו נושא באחריות. אחריותו נובעת מכוח תפקידו. הוא אינו מחויב להצהיר על כך, ואינו יכול גם לברוח מהאחריות.
הדרישה לומר את המובן מאליו, רק כדי לרצות את יריביו הפוליטיים, היא מהלך שנועד ליצור דה-לגיטימציה - ולפרש את האחריות הציבורית כאשמה ציבורית או פלילית.
כעת, באותו דפוס ממש, מבקשים לכפות על ראש הממשלה להצהיר כי "יקבל את פסיקת בג"ץ" בעתירות שהוגשו נגד הדחת ראש השב"כ רונן בר - כאילו מדובר בשאלה פתוחה, וכאילו מדובר ב"שור מועד" שאינו מציית לפסקי דין. בעוד שהמציאות הפוכה: נתניהו כיבד תמיד את פסקי הדין, גם כאשר נפסקו נגדו.
מוסר כפול ביחס לרונן בר
עד כמה אירונית הדרישה, ניתן ללמוד מהעובדה שדווקא אותם גורמים הפועלים למנוע את הדחת רונן בר - הם שמעלים את הדרישה הזו. וזאת למרות שבר הוא מהאחראים המרכזיים, ואף מהאשמים הישירים, באי-מניעת הטבח ב-7 באוקטובר. בדוח פנימי של השב"כ, שנכתב לאחר האירועים, נכתב במפורש: אילו השב"כ, ובר בראשו, היה פועל אחרת - "הטבח היה נמנע".
הניסיון לעצב את השיח הציבורי כך שהיעדר הצהרה משמעה סירוב לציית - הוא פסול. כל בר דעת מבין שנתניהו אינו נדרש להצהיר על מחויבותו לשלטון החוק. כל עוד לא נאמר אחרת - ברור שהוא מחויב. הוא ראש ממשלה במדינת חוק, וכל פסק דין של בג"ץ מחייב אותו מכוח תפקידו - כמו כל אזרח במדינה, גם אם לא חזר ואמר זאת במפורש.
אך המטרה האמיתית של הדרישה אינה התחייבות - אלא "החזקת" נתניהו במעמד של חשוד נצחי. אם לא התחייב מראש, סימן שהוא מתכוון להפר את פסק הדין. ואם יתחייב - "התקפל". כך הופכת כל תגובה לפסולה, וכל שתיקה לחשד. זו אינה דרישה משפטית ואינה נורמה דמוקרטית. זהו תעלול תקשורתי-פוליטי, שנועד לסמן את ראש הממשלה כסרבן סדר ציבורי - אף שלא עשה דבר שיצדיק זאת.
נתניהו ציית תמיד לפסקי דין
האחריות אינה תלויה בטקס ואינה מותנית בהצהרה. לראש ממשלה יש אחריות מעצם תפקידו - הן על מה שהתרחש ביום מתקפת חמאס, והן על יישום פסיקות בג"ץ. אם תוטל עליו אחריות פלילית - היא תיבחן במוסדות המוסמכים. אם ייקבע בפסק דין שעליו לפעול בדרך מסוימת - הוא מחויב לכך, כפי שהיה בעבר. לאורך כל שנות כהונתו, ציית נתניהו לכל פסק דין שניתן בעניינו - גם כאשר סבר שהפסיקה שגויה. אין כל רמז לכך שהתנהלותו השתנתה. אין גם צורך לדרוש ממנו לומר דברים הברורים מאליהם.
מעולם לא נדרשו ראשי ממשלה בישראל להצהיר פומבית כי יקבלו פסק דין שטרם ניתן. לא בעת הסכמי אוסלו, לא בתקופת ההינתקות, ולא בשאלות חוקתיות עמוקות יותר. הדרישה המופנית כעת לנתניהו - רק לו, ורק בעניין זה - חושפת את המניע הפוליטי שמאחוריה.
יש מקום לביקורת, ויש מקום לדרישות. אך אין מקום לשיטה שבה הצהרה פומבית הופכת תנאי להכרה בלגיטימיות של שלטון נבחר. מערכת דמוקרטית אינה פועלת כך. ראש ממשלה בישראל אינו נבחן לפי נאום - אלא לפי מעשיו. ובמעשיו - איש לא יכול להתכחש: הוא נושא באחריות, והוא מחויב לחוק ולפסקי הדין של בית המשפט.