היום שלחתי למנויי פיוט הרהור על שירה ועל תרגום ועל רמי סערי שהוא גם וגם. את ההרהור והשיר ואת תשע מאות עשרים ושמונה ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. לא מזמן כתבתי כאן על השיר 'למתרגם', מאת המשוררת האסטונית אֵדָה אָהִי, בתרגומו של המשורר רמי סערי, שקשה להפריז בשבחו ובמפעלו הגדול. אֵדָה אָהִי / למתרגם נָהִיר לִי שֶׁתִּקְרָא בִּי כְּמוֹ בְּסֵפֶר. מֵקֵל עָלֶיךָ שֶׁשְּׂפָתִי לָשׁוֹן זָרָה וְאֵין לִקְלֹט אוֹתִי בְּלִי אִמְרֵי שֶׁפֶר, אוּלַי לָכֵן בְּזִכְרוֹנְךָ עוֹדִי שְׁמוּרָה. בָּרוּר, אַתָּה סָבוּר, עוֹד יָבוֹא הַיּוֹם וּתְתַרְגֵּם בִּי בְּלִי שׁוּם קֹשִׁי כָּל מִלָּה. לֹא. אַךְ לְעֵת עַתָּה רָחוֹק הַחֲלוֹם, תִּדְבַּק בִּי כְּכֶלֶב אַחַר שֹׁבֶל שִׂמְלָה. מִבֵּין דַּפַּי מִלִּים נוֹטְפוֹת בְּרִנָּה, מַרְווֹת הֲגִיגֶיךָ כְּגֶשֶׁם מַמְטֵרָה, וְשָׁר בְּתוֹכָן בִּצְלִילֵי מַנְגִּינָה הֵד בִּלְתִּי-נִתְפָּס שֶׁבָּא מִלָּשׁוֹן זָרָה. להפתעתי, כתב רמי שיר תגובה, והקדיש אותו למשוררת וגם לי. המתרגם אינו נעלב מהתנשאותה של המשוררת, הרואה בו מי ש"נִדְבַּק בָּהּ כְּכֶלֶב אַחַר שֹׁבֶל שִׂמְלָה", אולי משום שהוא עצמו משורר לא פחות משובח. הוא מוחל על כבודו, ומחזיר לה אהבה: "אָהַבְתִּי אֶת שְׂפָתֵךְ מִכָּל הַלֵּב, וְהִיא שָׂפָה שֶׁעוֹדֶנִּי אוֹהֵב". רמי סערי, יליד 1963, סיים בהצטיינות את לימודי הדוקטורט שלו בבלשנות, והוא דובר תשע שפות, בנוסף לעברית, תרגם יותר ממאה ספרים ופרסם ארבעה-עשר ספרים משלו. כשהוא כותב "אָהַבְתִּי אֶת שְׂפָתֵךְ מִכָּל הַלֵּב", הוא אינו מתכוון רק לאהבתו את שיריה של אדה אהי, ואולי לא רק את אהבתו לשפה האסטונית, אלא את אהבתו לשפות שמהן הוא מתרגם, משום שהוא מתרגם רק ספרי שירה שהוא אוהב. זוהי אהבה לשירה ולמעשה התרגום. הוא ממשיך וכותב על שפת המשוררת ועל אוצרותיה, כשלמעשה הוא מבטא בה את אהבתו לשפות מהן הוא מתרגם, וליכולתו לפרק אותן ולהרכיב מהן מחדש, בשפה העברית, אוצרות של שירה מתורגמת: "כִּי כָּל אִמְרַת שֶׁפֶר בָּהּ הִיא פְּנִינָה שֶׁעֲדִי אוֹ טַבַּעַת תָּמִיד מַזְמִינָה". הוא עושה זאת, כשהוא מדגים את יכולתו הווירטואוזית בשיר בן שתים-עשרה שורות, שהן למעשה שלושה בתים בני ארבע שורות, שכל שתים מהן נחרזות בעברית עשירה ש"כָּל אִמְרַת שֶׁפֶר בָּהּ הִיא פְּנִינָה שֶׁעֲדִי אוֹ טַבַּעַת תָּמִיד מַזְמִינָה". אָהַבְתִּי אֶת שְׂפָתֵךְ מִכָּל הַלֵּב וְהִיא שָׂפָה שֶׁעוֹדֶנִּי אוֹהֵב, כִּי כָּל אִמְרַת שֶׁפֶר בָּהּ הִיא פְּנִינָה שֶׁעֲדִי אוֹ טַבַּעַת תָּמִיד מַזְמִינָה. בַּפִּיּוּט כְּלוּלָה נַפְשֵׁךְ הַמְּסֻכְסֶכֶת שֶׁעַל הַמְּשׁוֹרֵר-הַמְּתַרְגֵּם דּוֹרֶכֶת: מֵאָז וּמִתָּמִיד הֵן הָיָה אַסְקֻפָּה הַזּוֹכָה בְּלִי תַּרְעֹמֶת בְּכָל הַקֻּפָּה. מִכֵּיוָן שֶׁכָּל לָשׁוֹן הִיא זָרָה, רַק הָאֵל הַמֵּבִין מְקַבֵּל נְהָרָה, וְכָל עוֹד נוֹסִיף בְּשָׂשׂוֹן לְשׁוֹרֵר, אִישַׁן בְּחֶדְוָה וְלַטּוֹב אֶתְעוֹרֵר. בבית הראשון הוא מתאר באופן כמעט רומנטי את אהבתו לשפה, לכל שפה, ואת עבודת התרגום והכתיבה כמעשה-אהבה. בבית השני הוא מתאר את האמפתיה של המתרגם, המאפשרת לו לחוש ברגשותיה של המשוררת, בכאביה ותסביכיה: "בַּפִּיּוּט כְּלוּלָה נַפְשֵׁךְ הַמְּסֻכְסֶכֶת" (כאן הוא רומז על 'פיוט', כלומר הכותרת של ההרהור השבועי שלי, בו כתבתי על שירה של אדה אהי). הוא מודה שנפשה "הַמְּסֻכְסֶכֶת" של המשוררת מזלזלת במתרגם, כשהיא "עַל הַמְּשׁוֹרֵר-הַמְּתַרְגֵּם דּוֹרֶכֶת". אבל בחוכמתו יודע רמי להפוך את משמעות הדברים, כשהוא מודה ש"מֵאָז וּמִתָּמִיד הֵן הָיָה אַסְקֻפָּה". אסקופה היא המפתן או סף הדלת, שכל מי שעובר בה דורכים עליו. אבל רמי משתעשע ואומר לנו שהאסקופה היא "הַזּוֹכָה בְּלִי תַּרְעֹמֶת בְּכָל הַקֻּפָּה". הרי המתרגם הוא זה שכותב את השיר מחדש, בשפתו, וזוכה בכבוד המבוסס על עבודתו של המשורר. בבית השלישי מסיים רמי את השיר בתובנה על השפה, שהיא חומר הגלם וגם אוצר הטבע הפרטי שלו. הוא מטשטש את ההבדל בין השירה לבין התרגום, וטוען ש"כָּל לָשׁוֹן הִיא זָרָה", וכל שימוש בשפה הוא סוג של תרגום, ולפיכך המשורר, בכל שיר שהוא כותב, מתרגם את תחושותיו לשפת קוראיו, ובהומור הוא אומר ש"רַק הָאֵל הַמֵּבִין מְקַבֵּל נְהָרָה". נהרה היא אור או זוהר, אבל נדמה לי שרמי משתעשע כאן במלה נהיר, שמשמעותה ברור ומובן. השיר מסתיים בהערצת השירה, שהיא סוד אושרו של המשורר: "וְכָל עוֹד נוֹסִיף בְּשָׂשׂוֹן לְשׁוֹרֵר, אִישַׁן בְּחֶדְוָה וְלַטּוֹב אֶתְעוֹרֵר". חיי היו רצופי טראומות, מילדות מוּכה ואחריה הלם-קרב, ושבע השנים האחרונות היו גיהינום צרוף. אבל מאז שאני זוכר את עצמי תמיד היה לידי ספר שירה ותמיד קראתי וכתבתי ותרגמתי. במשך שבע שנים שלחתי למאות מנויים שיר יחיד מדי שבוע, במעטפה, בדואר, ובתשע-עשרה השנים האחרונות אני שולח בכל שבוע הרהור על שיר לארבעת-אלפים מנויים. לכם. "וְכָל עוֹד אוֹסִיף לִקרוֹא שִׁירָה וְלִכְתוֹב עַל שִׁירָה, אִישַׁן בְּחֶדְוָה וְלַטּוֹב אֶתְעוֹרֵר".