באמתחתה של המשוררת והפזמונאית אביבה גולן, שירים רבים בנושאים שונים. על הסופה קורל כתבה שיר אחד, מעניין וחכם. השיר כביכול מדבר על סופת הקור והשלג שהייתה אמורה להיות בארץ ישראל, אך בעצם עוסק בקור השורר בין חלק מבני עמנו. קֹר עַל / אביבה גולן "קוֹרָל" בָּאָה לְבִקּוּר קָצָר הוֹ, כֹּה צִפִּינוּ לִירוּשָׁלַיִם עוֹטָה שִׂמְלָה צְחֹרָה. תִּשְׁעָה קַבִּין נָטְלָה כַּלַּת חֲלוֹמוֹת יְפֵיפִיָּה. וְרַק קֹר עַל עוֹטֵף מִגְדָּלַיִךְ עֵירֻמָּה מִכְּסוּת הַשֶּׁלֶג, חֲשׂוּפָה. אוֹרֵךְ נִמְזָג בֵּין עַרְפִלֵּי חוֹמֹתַיִךְ פָּנָסֵי הַלַּיְלָה מְלַוִּים אֲפֵלַת יָמַיִךְ. מְקֻדֶּשֶׁת נִצְחִית, מְחִי דִּמְעוֹתַיִךְ מִי יִתֵּן בָּךְ עֲטֶרֶת שְׁלוֹם אוֹהֲבַיִךְ. וְיִתַּם צַעַר לַהֲבוֹת אֵיבָה בְּקִרְבֵּךְ "אַל דֳּמִי לָךְ" וְחֶסֶד יָבוֹא בִּשְׁעָרַיִךְ.

שם השיר

שם השיר הוא "קֹר עַל" השם הוא רב-משמעי: רמז לשם הסופה, עם משחק מילים בקשר לשם: קור שבא מלמעלה ושלג שיורד על העיר. המילה הפותחת את השיר בבית הראשון היא "קוֹרָל" והבית השני פותח במילים "וְרַק קֹר עַל". אומרים שאדם אינו נחשב משורר כל עוד אין לו שיר על ירושלים. לאביבה יש שירים על ירושלים, אך שיר זה ייחודי בזכות הכתיבה על קורל הסופה.

אור ולובן בשיר

השיר מאיר: שִׂמְלָה צְחֹרָה, מִכְּסוּת הַשֶּׁלֶג, אוֹרֵךְ נִמְזָג. יש הרבה מילים של לובן. האווירה בשיר היא של לבן, נקי, נעים, טוב אפילו האפלה מוארת על-ידי פנסים. חיכינו שהעיר תהיה לבנה כמו כלה אך השלג ירד, נמס ולא נשאר. העיר מקודשת נצחית גם ללא שמלת כלה שהיא דימוי לשלג (המשוררת כתבה "כַּלַּת חֲלוֹמוֹת יְפֵיפִיָּה" העיר ירושלים היא כמו כלה. לא נכתב "ככַּלַּת", הדימוי נכתב בלי כ' הדימוי) היא הכלה שלנו והיא מקודשת לנצח.

שלבי כתיבת השיר

המשוררת כתבה את השיר ולאחר מכן עבדה עליו במספר שלבים, בהתמדה שינתה בכל פעם מילה כלשהי עד שהגיעה לגרסה הסופית של השיר. השינויים נעשו בבית השלישי והאחרון של השיר: 1 השורה הראשונה בבית ג' הייתה: "עיר שלם נבדלת, מדממת" המשוררת שינתה זאת ל: "מְקֻדֶּשֶׁת נִצְחִית, מְחִי דִּמְעוֹתַיִךְ". 2. בשורה השלישית בבית ג' בשיר המקורי נכתבו המילים "חרבות ברזל" ואביבה גולן שינתה זאת ל"חרבות איבה", ולאחר מכן ל"לַהֲבוֹת אֵיבָה" חשוב לכולנו להבין שהאיבה היא נוראית. בתנ"ך יש סיפורים על עמים ש"חרב איש (פגעה) ברעהו" ישראל תקפו אותם ומרוב תבהלה הם התבלבלו ופגעו זה בזה. בשיר זה אנו מבינים ש"חרבות איבה" אינן רק אצל האויבים אלא גם אצלנו, בתוכנו. ולמה? ועל מה? ולמה צריך להפנות איבה? למה צריך להפנות חרבות זה כלפי זה? 3.בשורה הרביעית, שהיא האחרונה בבית ג' "וְחֶסֶד יָבוֹא בך" שוּנה ל"וְחֶסֶד יָבוֹא בִּשְׁעָרַיִךְ" כך טוב יותר כי נוצרת חריזה מדויקת יותר בין המילה "אוֹהֲבַיִךְ" בסיום השורה השנייה בבית ג' לבין המילה "בִּשְׁעָרַיִךְ" בסוף השיר. בשתי מילים אלו יש שש אותיות. חשים בשיר את אהבת המשוררת לירושלים. אביבה גולן כביכול מדברת לירושלים ויש בשיר מספר שמות של ירושלים: ירושלים, יְפֵיפִיָּה ("כלילת יופי" (איכה ב', ט"ו "הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ..."), כלה (ישעיה ס"א, י') ובגרסה הקודמת פתחו המילים "עיר שלם" את הבית השלישי.

ארמזים מהתנ"ך

המשוררת אוהבת את התנ"ך ובקיאה בו. היא לוקחת חלקי פסוקים ומשתמשת בהם באופן מקורי. המילים "שְׁלוֹם אוֹהֲבַיִךְ" הזכירו לי את הפסוק: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" (תהלים קכ"ב, ו'). המשוררת נטלה מהפסוק המקורי את המילים "שלום" ו"אֹהֲבָיִךְ" וחיברה אותן זו לזו. מאוד יפה שהמילים "אַל דֳּמִי לָךְ" (תהילים פ"ג, ב') מופנות בשיר לעיר ירושלים, בעוד שבפסוק הן מופנות לאל: "אֱלֹקִים, אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל".

ארמזים מהגמרא ומהמדרשים

אביבה גולן כתבה בשיר על אור בעיר ירושלים והזכירה גם את "פָּנָסֵי הַלַּיְלָה". במדרש רבה נאמר: "ירושלים היא אורו של עולם". (בראשית רבה, נ"ט,ה'). רבי הושעיה אמר: "עתידה ירושלים להיעשות פנס לגויים והם מהלכים לאורה" (ילקוט שמעוני, ישעיהו תצ"ט). המשוררת כתבה בשיר: "תִּשְׁעָה קַבִּין נָטְלָה". חז"ל מרבים לשבח את העיר ירושלים בכלל, ובפרט את יופייה. "עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו. אין לך יופי כיופייה של ירושלים" (תלמוד בבלי, קידושין דף מ"ט, עמוד ב').

ציפייה לשלג

בקריאת השיר רואה הקורא לנגד עיניו את העיר ירושלים עם המגדלים, החומות והשערים. רואה את ירושלים המוארת, הגם שהיא "עֵירֻמָּה מִכְּסוּת הַשֶּׁלֶג, חֲשׂוּפָה". הייתה ציפייה שיירד שלג והעיר כולה תהיה "עוֹטָה שִׂמְלָה צְחֹרָה" ובגלל שציפייה זו לא התממשה נוצרה תחושת אכזבה, אך הגם שהפעם לא כוסתה העיר בשלג המשוררת מעודדת ומרגיעה. היא אומרת לירושלים "מְחִי דִּמְעוֹתַיִךְ" ומסבירה לה שהיא אהובה ו"מְקֻדֶּשֶׁת נִצְחִית". יש האנשה של העיר אשר בוכה וחשה צער בקִרבּה.

ברכות ואיחולים לעיר ירושלים

המשוררת מברכת את העיר ומאחלת לה שיהיו בה שלום וגם חסד, התנהגות טובה בין אדם לחברו. אני מצטרפת לברכות ובטוחה שהן תתקיימנה שהרי ירושלים היא "עיר שעושה כל ישראל לחברים" (תלמוד ירושלמי חגיגה פרק ג', ה"ו).