ואם לא די בכך במסגרת השיפוצים במבנה שופץ גם בית הכנסת ההיסטורי של בית ספר בילו השוכן בקומתו הראשונה של המבנה שהיה מעוטר בעיטורים כולל עיטורים פרי יצירתו של נחום גוטמן והיה לב החיים של בית ספר ביל"ו ( ועל כך תוכלו לקרא בהמשך הכתבה). בעקבות השיפוץ אולם בית הכנסת שינה לדעתי צורתו. שטח ארון הקודש כוסה בווילון ובית הכנסת איבד במידה רבה את צביונו המקורי. לפני מונחים שני צילומים של בית הכנסת, האחד לפני השיפוץ והשני לאחר השיפוץ. לא צריך להיות חד עיין במיוחד, כדי להבין שמראה אולם בית הכנסת שונה משמעותית. הרב בני פרל ראש ישיבת בר-אילן אומר לי שקיר העץ בשטח ארון הקודש החל מתקלף. נודע לי כי קהילה מיוצאי צרפת המתגוררת באזור רוטשילד בתל אביב מאמצת את בית הכנסת ומקיימת שם תפילותיה.

על הסרת קיר ההנצחה לוח הזיכרון לנופלים במערכות ישראל תלמידי בית ספר ביל"ו ועל השינויים באולם בית הכנסת נודע לי מד"ר אבישי טייכר, רופא במקצועו, בוגר בית הספר ביל"ו שביקר בשבועות האחרונים במבנה בית הספר. וכך הוא כותב לי: "ביקרתי לאחרונה בבניין בית הספר ביל"ו שהוא כיום ישיבה למדעים בר-אילן ויצאתי עצוב. בית הכנסת הידוע עבר "שיפוץ" גדול וכיום הוא בית כנסת קטן שלא מזכיר כלל את הקודם. הלוח לבוגרי ביל"ו שנפלו במערכות ישראל סולק ויש שם לוח רק לבוגרי הישיבה שנפלו במערכות ישראל. אין שום איזכור להיסטוריה של בית הספר ביל"ו שהיה במקום. ביל"ו - יוק. יצאתי משם במועקה גדולה....". בעקבות דבריו של ד"ר טייכר ביקרתי בבית הספר והתרשמתי כי אכן טענותיו צודקות.

פניתי ליעל אטקין מנהלת מחוז תל אביב של המועצה לשימור אתרי מורשת והסבתי תשומת ליבה לשינויים שנעשו באחרונה במבנה בית הספר המוכרז כמבנה לשימור וכך היא כותבת לי: "תודה על הדיווח פניתי בנידון גם כן למחלקת השימור, אנסה לקבל פרטים נוספים על כל פנים, זה קורה לצערי במרבית מבני הציבור בעיר, המוגדרים כמבנים לשימור, נכנסים לשיפוצים בגלל תקנים חדשים של משרד החינוך ודרישה לכל מיני התאמות, הבאים על חשבון ערכי השימור של המבנים. משרד החינוך מעודד את ההרס הזה ואף מגדיל ומחלק תקציבים לכך מה גם שלרוב העבודות נעשות דרך מחלקת מבני ציבור בעירייה, שלא תמיד מתואמת עם השימור והמחלקות האחרות."

בית ספר הדתי ביל"ו הוא בעל עבר היסטורי מפואר והיה בנוסף למוסד חינוכי גם מוסד חברתי תרבותי חשוב בעיר וחלק בלתי נפרד מנופה האורבני במשך שנים רבות. ראשיתו בשנות העשרים בשתי כיתות עם 20 תלמידים ברחוב ברדיצ'בסקי. כעבור שנה שנתיים עבר למבני צריף ששכנו במגרש ברחוב ביל"ו פינת החשמונאים (כיום נטוע במקום גן). כשגדלה שכונת שפאק ומספר התלמידים בשכונה ובאזור הלך וגדל, מבני צריף בי"ס ביל"ו ברחוב ביל"ו פינת החשמונאים היו צרים מלהכיל את מספר התלמידים ההולך וגדל. בעיריית תל אביב הוחלט להקים בניין ראוי לבית הספר ביל"ו. המקום שנבחר - מגרש ריק בפינת הרחובות רוטשילד לונץ (בר-אילן) שנתרם לעירייה על משפחת נסטיסין שהייתה בעלת קרקעות באזור. ב-3 באוגוסט 1937 הונחה אבן הפינה לבניין בית הספר ביל"ו ברחוב רוטשילד בטקס מרשים. במה מקושטת ירק ודגלים קידמה את הבאים לטקס והוא נערך במעמד ראש העירייה ישראל רוקח, קצין המחוז קומרוב, ראש מחלקת החינוך בעיריית ת"א דוד פנקס, הרב יעקב ברמן מפקח בתי הספר של "המזרחי", המשורר והרופא שאול טשרניחובסקי ועוד. בשם תלמידי ביל"ו בירך והודה התלמיד הלל ברזל, לימים פרופ' הלל ברזל מבקר ספרות נודע. שוחחתי לפני מספר שנים עם פרופ' הלל ברזל והוא אישר לי את הדברים "הייתי חביבו של מנהל בית הספר חיים מישורי", סיפר.

בניית בניין בית הספר ביל"ו ברחוב רוטשילד נמשכה בשנים 1937-1938. על תכנונו פיקח מהנדס עיריית תל אביב דאז יעקב בן -סירה (שיפמן). הבניין כלל שלוש קומות, כ-16 כיתות חדרים, בית כנסת, חדר אוכל גדול, אולם התעמלות ואולם למלאכה. סביב הבניין הייתה חצר גדולה למשחקי התלמידים בהפסקות ושם גם נערכו טקסים ואירועים בית סיפריים. לבית ספר ביל"ו יצא שם של בית ספר יוקרתי ורבים התדפקו על שעריו. הוא היה מבתי הספר הגדולים בתל אביב ובית הספר היסודי הגדול במערכת חינוך הדתי. בתחילת שנות השישים מנה בית הספר 850 תלמידים ב-20 כיתות. הם הגיעו מכל חלקי העיר אולם רובם הגיעו ממרכז העיר, מה שקרוי "לב תל אביב" שכלל את הרחובות שדרות רוטשילד, אחד העם, שינקין, יהודה הלוי, רש"י, החשמונאים ועוד . רבים מתלמידי "בילו" הגיעו ממשפחות לא דתיות ממש אלא רק מסורתיות וביקשו לתת לילדיהם קצת יהדות, ולכן שלחו אותם ללמוד בבית הספר. כיום פועלת במבנה ישיבה תיכונית לאומנויות ומדעים בר-אילן, בה בשעות הבוקר לומדים תורה ולאחר מכן נלמדים המקצועות הכלליים הכוללים מגמה אומנותית ומגמה מדעית. לצד חצר בית הספר ובסמוך לרחוב ביל"ו פעל בשנות החמישים והשישים בית הספר תיכון עירוני ח'.

בקומה הראשונה של בית הספר הוקם בית כנסת רחב ידיים מפואר יחסית שנבנה ופואר בסיוע כספי תרומות נדבנים ועוטר בעיטורי אומנים ובהם חלון ויטראג' צבעוני בעיצוב האמן נחום גוטמן. בית כנסת זה בזמנו היה ייחודי מיוחד ויחידי במינו בעולם היהודי, בית כנסת לתלמידים שנועד בעיקר לילדים ולנוער וניהול התפילה כולה, הן בימי חול והן בשבתות ומועדים נמסר לניהול תלמידים. הם החזנים העוברים לפני התיבה, הם בעלי הקריאה, הם הגבאים ו"מחלקי העליות". לא ידוע על בית כנסת מסוג זה בעולם. מידי בוקר התפללו בבית הכנסת מאות תלמידים. בבי"ס בילו התקיימו לאורך השנים כאורח קבע וכחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים שיעורים וחוגים בקריאת התורה לפי הטעמים שנועדו להכשיר בעלי קריאה ברמה גבוהה. למצטיינים הוענקו פרסים ומלגות. הנהלת בית הספר הקדישה רבות לנושא התפילה.

כדי להנעים את התפילה ולחבבה על התלמידים נוסדה בבית הספר "מקהלת בי"ס ביל"ו מקהלת תלמידים ייחודית מורכבת מתלמידי בית הספר. המקהלה נבדלה משאר מקהלות בתי הספר בכך שיעודה העיקרי היה ללוות את התפילה בבית הכנסת של בית הספר ולהכשיר בעלי תפילה צעירים. על המקהלה ניצח במשך שנים היוצר והמעבד המוסיקלי בשירה דתית החזן הנודע שלמה רביץ שהיה חזן ראשי באודיסה ובריגה ובבית הכנסת הגדול בתל אביב. מקהלת בית ספר ביל"ו מנתה בדרך כלל כ-40 תלמידים אשר נקבעו ונבחרו בתחילת שנה לאחר החגים לאחר מבחני מיון וניפוי. הביקוש מצד התלמידים להתקבל למקהלה היה גבוה והחברות במקהלה הייתה נחשבת. המקהלה הופיעה באירועים בתלבושת אחידה שכללה כיפה לבנה הרקומה כתובת בצבע תכלת "מקהלת בית הספר בילו", עניבות כחולות ובחגים טליתות זעירות. רפרטואר המקהלה כלל יצירות גדולי המלחינים במוזיקה היהודית בעיבודיו של שלמה רביץ וקטעים רבים מיצירות רביץ עצמו. בין מנצחי המקהלה שעבדו תחת שלמה רביץ היו ילד הפלא מנשה לברן, צבי-יצחק מנדלבוים ועוד.

שמם של בית הכנסת "בילו" ומקהלת תלמידי בי"ס ביל"ו יצא למרחוק. בשבתות היה בית הכנסת מלא והתקיימו במסגרתו אירועי בר מצווה. לא רק תלמידי הכיתות הגבוהות ורבים מההורים הגיעו אלא גם ממקומות רחוקים בעיר . בית הכנסת ביל"ו היווה מוקד עליה לרגל ורבים מרחבי הארץ דתיים וחילוניים ואף מבקרים ותיירים מהעולם, חלקם לא יהודים, הגיעו בעיקר בשבתות ומועדים לבית הכנסת של בית הספר כדי לשמוע את התפילה והמקהלה ולראות את הפלא הזה שנקרא מקהלת ילדי בית ספר ביל"ו. בין הבאים היו שגרירים, אישי ציבור, אומנים וחזנים יידועי שם ובהם השחקן והקומיקאי היהודי דני קיי והחזן וזמר האופרה היהודי ריצ'רד טאקר. בפברואר 1955 ביקר בליל שבת בבית הכנסת ביל"ו שגריר ארצות הברית בישראל אדוארד לוסון ושהה במשך כל תפילת קבלת שבת ומעריב. עם כניסתו הוגש לו סידור מהודר עם תרגום אנגלי.

בית הספר המה מילדים ונוער וגם ממבוגרים ביום ובערב. לאחר שעות הלימודים נערכו באולמו ובאולם בית הכנסת המרשים שלו באורח קבוע אירועים תורניים' הרצאות, אירועי אזכרות וכיוצא באלה/ בתקופת מלחמת העולם השנייה שימשה קומת הקרקע שלו כבנין "המשמר האזרחי. ד"ר שמואל ילינק בוגר בית ספר ביל"ו ולימים משפטן בכיר מספר על האווירה וחיי היום יום בבית הספר בתקופה בה למד: "ב-1959 למדתי בבית ספר ביל"ו בכיתה ו'2. בכיתה שלנו היו 44 תלמידים, היו שלוש כיתות מקבילות וזה היה בית ספר אך ורק לבנים מכיתה א'. בהפסקות היו כולם יוצאים לחצר, היה רעש גדול, היו משחקים כדורגל וכדורסל ולפעמים הולכים מכות או משחקים בגוגואים וג'ולות. לפעמים היו גם מחליפים תמונות של שחקני כדורגל "קלפים" לאלבום מיוחד שהיה לנו. אירוע מיוחד החרוט בזיכרונו של ד"ר ילניק מתקופתו כתלמיד בבית הספר הוא ביקורו של שחקן הקולנוע המפורסם דני קיי שהגיע בערב שבת אחת לביקור בביהכ"נ ביל"ו כדי לשמוע את מקהלת ביה"ס. בסיום התפילה, דני קיי רצה לומר משהו לקהל אבל בגלל הרעש לא ממש שמעו אותו ואז הוא עלה על אחד הכסאות, הכניס אצבע לפיו ושרק שריקה גדולה וחזקה וכולם השתתקו בבת אחת! זה אירוע שכל בוגר ביה"ס מאז, זוכר היטב.

העיתונאי איתן הבר ז"ל מבוגרי בוגר בי"ס ביל"ו מספר: "לא כל בוגרי "בילו" נשארו דתיים נאמנים לכור מחצבתם אבל איש מהם אינו מצטער על שנות ילדותו היפות ביותר בין כתלי בית ספר זה כי בית ספר בילו בניגוד מוחלט לבתי הספר החילוניים בישראל היקנה לאלפי בוגריו מה שכל כך חסר היום לאזרחים הצעירים - הרבה סובלנות דתית ומעט אידישקייט".

במחצית שנות ה-50 פרש מיסד ומנהל בית הספר חיים מישורי לגמלאות. מישורי התגורר בסמוך לבית הספר, שימש כנשיא "בית הכנסת ביל"ו והמשיך ללוות את בית הספר ולהשתתף בטקסיו עד מותו. אחריו (לא בהכרח בסדר כרונולוגי) שימשו המנהלים מרדכי טרופר, שמעון מייזל, מ. זילבר ועוד. בין מחנכי מורי 'ביל"ו' לאורך השנים: הסופר יצחק אריגור, יהודה אריה גליק, אליעזר הוכמן שהיה מחנך ומורה לאנגלי, א.ד. אדרת, אלכסנדר כצנלסון, ראובן גרייסמן מורה להתעמלות, נפתלי בלס מורה להתעמלות, א.שחור, א.רודניק (אביר) וד"ר א.ביק.

רבים מאלפי תלמידי בית הספר הגיעו לעמדות בכירות ולתפקידי מפתח בחברה הישראלית ובהם העיתונאי איתן הבר, השגריר אליהו בן-אלישר, שר האוצר לשעבר רוני בר-און, המשפטן בני דון-יחייא, איש השב"כ יורם כהן, מבקר הספרות הלל ברזל, וההיסטוריון פרופ' עמנואל אטקס. עוד מתלמידיו - התשבצאי שילה הר-שושנים, המשפטן שמואל ילינק, הקרימינולוג אבי דוידוביץ', חוקר התנ"ך והמרצה פרופ' שמואל ורגון, הבנקאי יצחק (איציק) הורניק, השופט אביגדור משאלי, העיתונאי יחזקאל אדירם, ראש מנהל תרבות במשרד החינוך, התרבות לשעבר מיכה ינון, המוסיקאי יאיר שרגאי, המלחין יאיר קלינגר ועוד רבים וטובים. גם הסופר והעיתונאי ישראל זמיר איש "השומר הצעיר", למד תקופה מסוימת בבית ספר ביל"ו (כשנתיים בכיתות ד' וה' עד סוף שנת 1941).

בסוף שנות ה-60 לאחר כארבעים שנות פעילות, נסגר בית ספר ביל"ו, בין השאר בשל הזדקנות האוכלוסייה באזור לב תל אביב וירידה במספר התלמידים. לאחר סגירתו שכן במבנה בי"ס תיכון עירוני דתי ח' מעורב בנים ובנות וכיום שוכנת במבנה הגדול והמרשים בן השלוש קומות ישיבה תיכונית לאומנות ולמדעים בר-אילן. הגם שבית הספר ביל"ו הוא בעל ערך היסטורי חשוב ונסגר לפני למעלה מ-50 שנים איש לא טרח להציב שלט מורשת בחזית המבנה שיספר את סיפורו של בית הספר ועל עברו ההיסטורי .הגיע הזמן להציב שלט מורשת זה למען הדור שלא ידע את יוסף.

ביקשתי את תגובת עיריית תל אביב יפו לכתבה וזו התגובה שנשלחה אלי מדוברות העירייה ואני מביא אותה כלשונה: "מבנה ביה"ס ביל"ו / הישיבה התיכונית בר-אילן, תוכנן על-ידי אד"ר י.שיפמן בסוף שנות ה-30, כמבנה לשימוש ביה"ס בסגנון בינלאומי. המבנה לשימור ג' מתוקף תוכנית לב העיר (תוכנית 2268) וממוקם באזור ההכרזה של אונסקו - "העיר הלבנה". במבנה בית הכנסת נערך שיפוץ קל - לא כזה ששינה את התצורה שלו. בנוגע ללוח ההנצחה שהיה במקום, הוא נפגע במהלך שיפוץ ובימים אלו פועלים לתקנו. בנוגע לשלט בקדמת המבנה - לא לפני כל מבנה היסטורי מוצב שלט מסוג זה".