ישנו קשר הדוק בין הגאולה הראשונה - גלות מצרים, לבין הגאולה העתידה, כאשר יבוא המשיח במהרה בימינו. הקשר רמוז בפסוקים שונים בתנ"ך ובמאמרי חז"ל. עם זאת, יש לעמוד על אחד ההבדלים הבולטים ביותר בין שתי הגאולות. בגלות מצרים מחד-גיסא, בתוך אלו שנגאלו, היו רשעים ואף עובדי עבודה זרה. מאידך-גיסא, היו רשעים אשר לא רצו בגאולה, לא זכו להיגאל ונשארו בגלות, כפי שנאמר בהגדה של פסח על הבן הרשע שבארבעת הבנים: "אילו היה שם לא היה נגאל".
לעומת זאת, בגאולה העתידה נאמרה בתורה ההבטחה "ושבת עד ה' אלוקיך... ושב ה' אלוקיך...", ובלשון הרמב"ם: "שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין". הבטחה זו מכוונת כלפי כל אחד ואחד מישראל ללא יוצא מן הכלל, כפי שרש"י אומר, ביחס לאופן הגאולה העתידה "אוחז בידו ממש איש איש... תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" וכך כותב אדמו"ר הזקן ביחס לתשובה המביאה לגאולה: "שכל אחד ואחד מישראל בודאי סופו לעשות תשובה.. כי לא ידח ממנו נדח".
לאור זאת, ברור שהגאולה העתידה תכלול גם את הרשעים, ואפילו את אלה שלא ירצו לצאת מן הגלות מחמת השתקעותם בתנאים החומריים הקוסמים והתבוללותם בחברה ובמנהגי הגויים. גם את אלה יעורר הקב"ה בתשובה ויגאלם מגלותם הרוחנית והגשמית, כאמור בכתוב: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".
ונשאלת השאלה: מה נשתנה? במה נשתנתה הגאולה העתידה, שתקיף ותכלול גם את הרשעים השקועים בתרדמת גלותם הרוחנית, מגאולת מצרים - שפסחה על אלה שסירבו להיגאל? התשובה לכך טמונה במאורע הגדול והמיוחד שאירע לאחר יציאת מצרים: מתן תורה. במתן תורה התהווה ונוצר תהליך מיוחד במינו. במעמד זה חל חידוש בלתי רגיל בקשר שבין הקב"ה לבין ישראל, והוא הבחירה.
הסבר הדברים: גם לפני מתן תורה היו ישראל "בנים למקום". זו הרי הסיבה לכך שהקב"ה גאל את בני ישראל ממצרים: "בני בכורי ישראל, ואומר אליך שלח את בני...". הקשר העוצמתי בין הקב"ה לבין בני ישראל, כקשר בין אב לבנים, הוא שהניע, כביכול, את הקב"ה לגאול את כל בני ישראל, גם את הפחותים שבהם, שהרי הקשר בין אב לבנו הוא טבעי ועצמותי שאין בו שינוי וחילוף. כבר אמרו חז"ל: "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" ולכן - "להחליפם באומה אחרת איני יכול".
אולם, לגבי אלה שסירבו לצאת והתנגדו לגילוי אותו קשר טבעי ועוצמתי, אין הקשר הזה יכול להועיל, בבחינת "אין קטיגור נעשה סניגור". כך הם פני הדברים לגבי עניינים שונים בתורה: כאשר הבסיס של סיוע או גילוי מסוים מעורער על-ידי הנוגע בדבר, אין הוא יכול בו בזמן להסתייע בגילוי זה.
ברם, במתן-תורה נוסף חיזוק לקשר בין הקב"ה לבין ישראל במימד נוסף, מימד הבחירה! לגבי מתן-תורה נאמר: "ובנו בחרת מכל עם ולשון". הקשר שנוצר בין הקב"ה לבין ישראל בעקבות מתן תורה והבחירה בעם ישראל, הביא לידי כך שיתקיים 'כמים הפנים לפנים' שגם מצד בני ישראל נוצר קשר של בחירה, קשר שהוא מהותי ועצמותי מעבר לקשר הרגיל שבין אב לבניו.
על קשר מסוג זה, אין הסירוב לצאת מן הגלות יכול להאפיל. הבחירה היא מצד עצמותו של היהודי, וכל סירוב לגאולה הוא חיצוני בלבד. עם בוא הגאולה, יבוא לידי גילוי קשר מהותי ועוצמתי זה, הקיים עמוק-עמוק בנפש כל יהודי ויתגלה בכל מהותו וכוחות נפשו.
כעת ניתן להבין את הנאמר בהגדה כלפי הבן הרשע: "אילו היה שם לא היה נגאל". אומנם במצרים הוא לא היה נגאל אך כיוון שאנו עתה לאחר מתן תורה, לא יועיל לו הסירוב להיגאל והעדפתו את החומריות שבגלות, משום שגם הוא היה בהר סיני ושמע מפי הגבורה "אנכי ה' אלוקיך" ולכן גם הוא מצד בחירתו בקב"ה ככל יהודי ויהודי, מובטח שיעשה תשובה ויגאל!