במאמר זה נדון בנציבות תלונות הציבור על התביעה. החוק מאפשר לכל אדם שנפגע מפעולה לא חוקית של תובע להתלונן לפני הנציב. ס' 12 (א) לחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות קובע:

• >
  "כל אדם הרואה את עצמו נפגע במישרין ממעשה של מייצג המדינה בערכאות שנעשה אגב טיפולו בעניין מסוים במסגרת תפקידו כמייצג המדינה בערכאות, והמעשה הוא בניגוד לחוק או בלא סמכות חוקית או בניגוד למינהל תקין או שיש בו משום התנהגות או התנהלות בלתי ראויה, רשאי להגיש תלונה לנציב; לעניין זה, "מעשה" - לרבות מחדל."

עם זאת, ישנן תלונות שאסור לנציב לברר ובתוכן תלונה שעניינה הפעלת שיקול דעת משפטי. וכך קובע ס' 16 (א)לחוק - "הנציב לא יברר תלונה אם מתקיים לגביה אחד מאלה:

• (6) (א) התלונה נוגעת להפעלת שיקול דעת משפטי; התעוררה שאלה אם התלונה נוגעת להפעלת שיקול דעת משפטי, תועבר השאלה להכרעת היועץ המשפטי לממשלה, והנציב ישהה את בירור התלונה עד להכרעה בשאלה האמורה; הכריע היועץ המשפטי לממשלה כי התלונה נוגעת להפעלת שיקול דעת משפטי, יופסק בירור התלונה; לעניין זה, "שיקול דעת משפטי" - לרבות שיקול דעת בקבלת החלטות בנוגע לאופן ניהול הליכים והכנתם;"

סעיף זה משמש פעמים רבות את התביעה כדי להדוף תלונות נגדה וטענה זאת מתקבלת לא אחת. נשאלת אם כך השאלה: מהו אותו שיקול דעת משפטי שמקנה חסינות לתביעה כנגד תלונות על עבודתה? ההגדרה שניתנת בהמשך לפיה מדובר גם בהפעלת שיקול דעת בקבלת החלטות אינה מקדמת אותנו בהרבה. האם כל החלטה להגיש כתב אישום או לפתוח בחקירה פלילית מהווה הפעלה של שיקול דעת משפטי? למרבה הפלא אין על כך פסיקה. ננסה אם כך להציע פירוש לביטוי זה. חוק יש לפרש לפי מטרתו. מטרת החוק במקרה דנן היא לשמור על עצמאות התביעה הכללית. תביעה שפועלת בהשפעת לחצים חיצוניים כמו גורמים פוליטיים או בעלי ממון, היא תביעה מושחתת ופגיעה בשלטון החוק. המחוקק רצה לשמור על טוהר ההליכים ולהבטיח תביעה פלילית ישרה ונטולת פניות. לפיכך ניתנה חסינות מהפעלת צעדים משמעתיים נגד תובע שפועל על-פי שיקול דעתו המקצועי. לא כך כאשר אין לפעולת התובע דבר וחצי דבר עם הפעלת שיקול דעת. לדוגמה אם תובע פועל מתוך שיקולים זרים כמו נקמה בנחקר או בשרירות לב והופך את הנחקר קורבן למצב רוחו, הוא חייב לתת את הדין. אין הצדקה שתהיה לו חסינות מביקורת. לא זאת הייתה כוונת המחוקק. גישה דומה אנו מוצאים בפסיקת בג"ץ. הפסיקה קובעת שבג"ץ לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת. חריג לכך הוא כאשר נפלו פגמים מהותיים בהפעלת שיקול הדעת כמו חוסר תום לב, שרירות לב ואי סבירות קיצונית. נראה שכך יש לפרש גם את חוק הנציבות. החסינות מביקורת היא באותם מקרים בהם הפעילה התביעה שיקול דעת ענייני גם אם מוטעה. שיקולים זרים, חוסר סבירות קיצונית ופגמים קשים אחרים אינם חסינים מביקורת של הנציבות.