קמחא דפסחא, המכונה גם "מעות חיטים", היא מצווה חשובה ומיוחדת המקוימת לפני חג הפסח. מטרתה העיקרית היא להבטיח שלכל משפחה בישראל יהיו את האמצעים הדרושים לחגוג את החג כראוי. מצווה זו נטועה היטב במסורת היהודית של תמיכה קהילתית, הבאה לידי ביטוי באיסוף כספים או מוצרי מזון. במיוחד, מרכיבים חיוניים לסעודת ליל הסדר - מצות, יין, ירקות וכו', וחלוקתם למשפחות הנזקקות לכך. הקהילה היא המסייעת להבטיח שכל בני הקהילה יוכלו להשתתף בחגיגות הפסח ללא קושי כלכלי.
המנהג של "מעות חיטים" מתוארך לפני מאות שנים. כאשר קהילות יהודיות ברחבי העולם אימצו שיטות שונות כדי לקיים חובה זו. בהרבה מן המקומות בתי כנסת מקומיים או ארגוני צדקה לוקחים אחריות, מארגנים גבייה וחלוקה. באחרים אנשים פרטיים תורמים ישירות למשפחות שהם יודעים שזקוקות לכך.
התרומה לטובת "מעות חיטים" היא מעשה חשוב וראוי לשבח הבא להדגיש את חשיבות האחדות והתמיכה ההדדית בקהילה. היא משקפת את הערכים של צדקה וחסד, שהם מרכזיים בחיים היהודיים ובהלכה. על - ידי ההשתתפות בקמחא דפסחא, הציבור לא רק מסייע לאחרים לחגוג את הפסח בכבוד, אלא גם מחזק את הקשרים הקהילתיים. מצווה זו מבטיחה שהשמחה והמשמעות של הפסח ישותפו על-ידי כולם, ומטפחת תחושה של שותפות ואחריות קולקטיבית.
ה"דרכי משה" (או"ח, תכ"ט) הביא את דברי ה"אור זרוע" (הלכות פסחים רנ"ה) שקובע את הדין של מעות חיטים: "מנהג הקהילות לשים מס על הקהל לצורך החיטים, ליתן בפסח לעניי העיר". כמו - כן פסק הרמ"א (סעיף א') "ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך הפסח". מקור המנהג שמביא ה"אור זרוע" הוא מדברי הירושלמי (בבא בתרא א', הלכה ד'): "אמר רבי
יוסי בר בון, לחיטא דפסחא שנים עשר חודש, בין לישא בין לתת". מכאן שמדובר במנהג ותיק שכבר היה נהוג בימי חז"ל ומוזכר בירושלמי. כל הפוסקים הלכו בעקבות הרמ"א, וכן המנהג כמו שכתב בשו"ע הרב (סעיף ה'): "מנהג פשוט בכל ישראל שכל קהל וקהל משימין מס על בני עירן לצורך חיטים לפסח. לקנות ולחלקם לבני עירם".
לכאורה מתעוררת השאלה, למה תקנו דין נתינת צדקה מיוחדת לפסח? לא מצאנו תקנה דומה במועדים אחרים למרות שגם בחגים אחרים (סוכות, שבועות וראש השנה) ישנן הוצאות לא מבוטלות (אמנם בספר משנת יעבץ סימן ז') וכתוב שתקנת מעות חיטים נתקנה לא רק בפסח, אלא אף בשאר רגלים, אך דבריו המחודשים לא התקבלו אצל הפוסקים.
המשנה ברורה מנסה ליישב חקירה זו בשתי אפשרויות (שער הציון אות י'): "ואפשר דמשום זה תקנו קדמוננו בפסח יותר משאר הרגלים, שהוא זמן חרות, ויושבין מסובים וכל אחד הוא וביתו ברוב שמחה, אין זה כבוד לקב"ה שעניים יהיו אז רעבים וצמאים. על - כן נותנים לו קמח לכל ימי הפסח, שיוכל גם הוא לספר על יציאת מצרים בשמחה. ועוד טעם פשוט דחמץ אינו רשאי לאכול, ומצה אינו מצוי כל כך להשיג לקנות, ואם לא יכינו לו על כל ימי הפסח אפשר שישאר רעב. אז יוכל לבוא לידי קלקול. ומצאתי טעם זה במטה יהודה".
יוצא אם - כך שלפי הטעם הראשון שכתב המשנה ברורה נתקנה נתינת מעות חיטים מחמת האופי המיוחד של חג הפסח, שהוא חג החרות. לפי הטעם השני אין כאן מעמד מיוחד של חג הפסח, אלא חשש הנובע מאיסורי חמץ בפסח. מכיוון שמצה אינו יכול לקנות בקלות, העני עשוי להיות רעב או ח"ו להיכשל באיסור אכילת חמץ.