היום קרה לי מקרה מאוד מוזר, שלא קרה לי מעודי! אני כמעט בגיל אשתו של מתושלח... חוויתי בחיי מצבים קשים, ותודה לאל שהשמחות באו בעקבותיהם. אך מקרה כזה בחיים לא היה לי! אולי אתם חוויתם מקרה דומה, אני לא! פעם כתבתי באחד משיריי, ש"את כוס יגונותיי לגמתי עד תומה!" האם באמת עד תומה? כי מה שקרה לי היום... זעזע את כל ישותי! יש לי זוג חברים, דב ונילי אייזן, שעבדו איתי במשרד החינוך. הכרתי אותם באופן כללי, מברכים לשלום במסדרונות המשרד, נפגשים באירועים שקיים משרדנו לעובדיו... אך כשיצאנו לגמלאות, אני לא זוכרת מתי זה התחיל, הם הזמינו אותי יום אחד לביתם המטופח. משני עברי הכניסה לבניין, ניצבים עציצים עם פרחי העונה, שנילי דואגת לטפח. הפעם, רקפות יפהפיות קידמו את פניי. שנים רבות אני חברתם של האייזנים. ומדי שבועיים-שלושה, היו מזמינים אותי השניים לביתם בשעה 10:00 בבוקר. הייתי עולה לקומה השנייה במדרגות דירתם, קומה שנחלקה לשניים: סלון ופינת אוכל, שם גם ניצבה הספרייה. על השולחן, שהיה כבר ערוך מבעוד מועד, עמדו בקבוקי מים ומשקה קל ובצלחות קטנות ונאות הוגשו קוביות שוקולד משובח, שקדים, אגוזים.... נס קפה בחלב או תה הוגשו מאוחר יותר עם פרוסות עוגה או בורקסים קטנים וחמים. הרגשתי, שחברים אלה הם בניו של אברהם אבינו. הכנסת האורחים שלהם והאווירה הנעימה ששררה באותן פגישות, היו יוצאות מן הכלל!

הצטיינות יתרה

אני בוחרת את ידידיי ואוהבת שיהיו חכמים, מלומדים שנתברכו במתנה שנתן הקב"ה לבצלאל, אמן המשכן: "ולהורות נתן בליבו". (ויקהל, לה',לד'), חברים היודעים גם להעביר לי את מכמני חוכמתם כמו מורים טובים, שיהיו בעלי חוש הומור ונדיבי לב. כאלו היו דב ורעייתו נילי (תבדל"א). סיפרו לי ידידיי, מידד ואלדד, כשלמדו באוניברסיטה העברית לתואר M.A. במדעי הרוח. בשנת 1977, קיבלו השניים תעודת הצטיינות. היחידי שקיבל באותו מעמד תעודה בהצטיינות יתרה, היה דב אייזן, שנאם בשם כל בעלי תעודות ההצטיינות. במעמד זה נכח גם זבולון המר, שהיה שר החינוך בקדנציה הראשונה שלו וחיפש בעלי תפקידים למשרדו. הוא ניגש לדב, לחץ את ידו ואמר לו: "יש לי תפקיד עבורך במשרד החינוך". וכך היה! דב ונילי, כאמור, היו מכניסי אורחים וברבות הימים, נילי פנתה לעיסוקיה בבית ומחוצה לו, ואני זכיתי לקבלת פנים וללימוד עם דב בלבד. קראתי לו: "מר פניני". הייתי באה עם מחברתי העבה ושם כתבתי את פניני לשונו, שהיו נותנים לי מצע רחב של ידע והשראה לכתיבה יוצרת. הוא היה סקרן לשמוע מה עוד כתבתי או עשיתי, מתקן את הטעון תיקון ומשבח את הראוי לשבח ומוסיף: "תזכרי, שמחה, שההתמדה היא המפתח להצלחה!" מצב זה היה עד לפני כשנתיים. יום אחד כשהתקשרתי לשאול לשלומם, אמרה לי נילי, לא לבוא אליהם הביתה יותר לפגישות אלו, כי דב חלה ב"מחלה", אינו כתמול שלשום ועובר טיפולים קשים. מאז, רק היא הייתה עונה לשיחות הטלפון! ליבי נחמץ בקרבי ששמעתי על מחלתו ושאיני יכולה לשבת איתו פנים מול פנים כבעבר, לדלות מאמתחתו פניני חוכמה ולשמוע את דברי העידוד שלו, שגרמו לי לכתוב יצירות ביתר שאת. הייתי מביאה להם במתנה ספר חדש/כתב-עת חדש שלי שהוצאתי לאור, עד פתח ביתם עם מכוניתי, מתקשרת אליהם כשהגעתי, ונילי הייתה פוגשת אותי מחוץ לביתם, על המדרכה, ושם הייתי מוסרת לה את היצירה החדשה. הם היו קונים ממני עוד מספר ספרים, מהספר שיצא לאור זה מקרוב, משלמים לי ביד רחבה ומפיצים אותו בין חבריהם.

לקבוע "תור"

לפני שבוע-שבועיים, אמרה לי נילי שדב מזמין בכל יום חבר אחד כדי להיפרד ממנו לשלום. "כל אחד ישהה במחיצתו שעה", אמרה. מה זה "להיפרד לשלום"? "לאיפה הוא הולך?" שאלתי אותה כשהתקשרתי אליהם בטלפון, כדי לומר לה שאני בדרך אליהם למסור לה את כתב העת שלי "חינגפור", שהוצאתי לאור זה מקרוב לחג הפורים. נילי ענתה לי, קולה היה צרוד מעט, נסער אך סבלני: "הוא נפרד מידידיו, כי הוא עוזב בקרוב את העולם הזה." הרגשתי כאילו התקרה נפלה לי על הראש. מה זאת אומרת שהוא נפרד מהחברים ומהעולם הזה? והלא הם יודעים היטב, שהבורא קובע מתי ליטול נשמתו של אדם ולא שהוא יפטור עצמו מן העולם על-פי ההחלטה שלו עצמו (כמו חתן פרס נובל שלנו שעשה זאת בימים אלה). זה לא מקובל גם אצל יהודים שומרי מסורת. מה, מוות בא לפי הזמנה? חשבתי, או שצער המחלה והכאבים הם ללא נשוא למרות הכדורים והטיפולים, עד שהנפש קצה בחיים ומבקשת מנוחה. הודעתי לנילי שאני בדרך ובאה לתת לה את כתב העת שלי, לפני הדלקת הנרות לשבת ושאלתי, אם אוכל לראותו למספר דקות והיא אמרה לי, שתחכה לי ושתיתן לי להיכנס ולדבר איתו. היא הסכימה. הגעתי לביתם ורועדת נקשתי על דלת ביתם. נילי פתחה את הדלת וחייכה אליי. מסרתי לידה את כתב העת ושאלתי: "האם אני יכולה לדבר עם דב עכשיו?" "לא היום", ענתה", אך בשבוע הבא. מתי את פנויה?" "בכל זמן שתגידי לי. אבטל את כל תוכניותיי כדי להיפרד ולומר לו 'שלום". "בסדר, אודיע לך מתי", אמרה, עדיין מחייכת וסגרה בעדינות את הדלת בפניי. הייתי חסרת מנוחה והחלטתי להתקשר אליה כבר ביום ראשון ו"לקבוע תור". ואז אמרה: "תבואי ביום רביעי, הוא עוד יהיה בסדר". קבענו שאבוא ביום רביעי בשעה 11:00 והצעתי להביא לו אגוזי מלך. "זה רעיון נפלא", אמרה, "ואם כבר הצעת מה להביא, אז תביאי לו אגוזי קשיו. הוא מאוד אוהב לאכול אותם וישמח לקבלם."

אייזן של חבר ומורה

זה נשמע כמו סיפור אגדה שכל כך מתאים לדב, להזמין חברים לפני עצימת העיניים ולומר להם "שלום". דב היה אייזן של חבר, מורה ומדריך לחיים והוסיף רבות לחיי. אני זוכרת, שתוך כדי שיחה היה אומר ציטוט מהתנ"ך או ממקור לימודי אחר שהתאים לנושא בו דיברנו. הייתי אומרת לו: "דב, תן לי בבקשה מראה מקום". ואז היה קם ממקומו, פונה לספרייה שלו, שולף ספר ואומר: "כאן וכאן, פסוק/מאמר זה וזה בו נאמר כך וכך...", ומוסיף תוך כדי חיוך: "כל הכבוד שהאוניברסיטה הותירה בך 'עקבות', ואת נותנת כבוד למחבר, כמו שנאמר: 'האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם'". ואז צחקתי ואמרתי: "נו, דב, ומה מראה המקום למשפט הזה?" את זה כבר ענה דב בעל-פה: "זה נלקח מהגמרא, מגילה טו, עמוד א' ".

הודעה ומודעה

ביום שני זה כתבה לי נילי בוו'טצאפ: "דב מאושפז במצב קשה ב'הדסה'." ביום שלישי לא יכולתי להירדם בלילה, ובשעה שלוש וחצי, לפנות בוקר יום רביעי, הרגשתי כאב בלב, כאילו משהו נעקר מתוכו, ואכן, ההודעה המרה לא איחרה לבוא ומודעת האבל נשלחה אלי לווטצאפ ובה נכתב, שידידי דב אייזן נפטר באותו יום! אומר לכם את האמת, נשברתי! כאב לי שלא ראיתיו באותו יום שישי, ואפילו למספר דקות. רציתי לשמח אותו ואולי אף להצחיק אותו אבל הוא פתח את דלת העולם, יצא בעדה וסגר אותה מאחוריו לעולמים! לצערי, לא יכולתי להיות נוכחת בהלוויה, כי התחייבתי להיות בטקס במוזאון ברחובות בו נטלתי חלק. גם ללכת לנחם לא הלכתי, כי בני משפחתי, שעלו מתימן, נוהגים לבוא לנחם רק ביום השלישי לאבל.

משאלה אחרונה

היום, יום חמישי, סיפרו לי אנשים הקרובים לו, שיום לפני מותו, ביום שלישי, בעוד מיטתו מעוטרת בבני משפחתו, ביקש דב לאכול גלידה ואכן, הביאו לו מיד את מבוקשו. ליום המחרת, יום רביעי, ביקש שוב גלידה, והביאו לו... מספרים, שהוא לקח שניים שלושה לקים מהגלידה, ועצם את עיניו לעד! עבורי, דב, לא הלכת לעולמך ותמשיך להיות עבורי "מר פניני" כל הימים! אני שמחה שזיכה אותך הקב"ה ברעייה וחברה לחיים נפלאה כנילי, ובבני משפחה מוצלחים. ובאשר למשאלתך האחרונה. לא בכדי ביקשת גלידה בטרם עצמת עיניך והלכת לעולם שכולו טוב, כי היית צעיר נצחי בלב ובנשמה! באקט זה של אכילת גלידה טעימה ומתוקה, כאילו צחקת למוות בעיניים ואמרת לו: "אני לא הולך מכאן בעקבות אבותיי מותש בגלל 'המחלה' ומר נפש, אני בא אליך מחייך ומתוק כמו טעם הגלידה הזאת שבפי". היה שלום, חבר. לעולם לא אשכח אותך, דב, ואביא את שהבטחתי: שתי חבילות קשיו שאתה אוהב ומכתב פרידה ממני אליך. בטוחני שתביט עליי משמיים, תחייך ובטח תמצא משפט הולם למעשה זה שלי בכתבי חכמים, אך אני כבר לא אשמע מפיך, מה מראה המקום. חבל דאבדין ולא משתכחין. תהא נשמתך, דב, צרורה בצרור החיים!