מכיוון שסוגיית המחטף הפוליטי שביצעה הנשיאה אסתר חיות בבג"ץ הסבירות שבה והתעוררה, אנצל את ההזדמנות לומר עוד כמה מילים בעניינה. פסק הדין ניתן, כזכור, ביום 01.01.24, בעיצומה של מלחמה קשה, כאשר הציבור הישראלי כולו שרוי עדיין בהלם ובאבל עמוק מאירועי ה-7.10. אפילו חלק מהשופטים חשו אי-נוחות לתת פסק דין מפלג ושנוי במחלוקת כל-כך, על חודו של קול, בעיצומה של המלחמה, וניסו להציע כמה מילות הסבר. רק שההסברים, המתממים והשקריים, למרבה הצער, רק הופכים את העניין לגרוע עוד הרבה יותר. כך, למשל, השופט גרוסקופף:

• "הימים בהם נכתבים דברים אלה הם ימי מלחמה... הדאגה לבנינו ובנותינו הנלחמים בשלוש חזיתות, כמו גם לשלומם של החטופים והחטופות, מציפה את כל הווייתנו ומאחדת את כולנו. אכן נוח וטוב היה לנו שלא לעסוק בתקופה נוראה זו, כשבשורות איוב משדה הקרב רודפות אותנו זו אחר זו, בסוגיות חוקתיות, חשובות ככל שיהיו, המפלגות את העם והמעוררות מחלוקת גם בקרב שופטי ושופטות בית משפט זה.
  אלא שהרשות השופטת, בשונה מרשויות השלטון האחרות, אינה קובעת את הנושאים המונחים לפתחה, ובמקרה דנן, גם לא את עיתוי מתן פסקי דינה. אלה מוכתבים לה על ידי-המציאות, המייצרת סכסוכים משפטיים, ועל-ידי הצדדים העותרים למתן הכרעה שיפוטית בהם. אכן הרשות השופטת לא רק שאינה "כל יכולה", אלא שהיא, כפי שציין המילטון, "החלשה ביותר..." - ובכלל זה בשל חוסר יכולתה לשלוט בסדר יומה."

הבנתם את זה? המציאות, שובבה שכמותה, מייצרת סכסוכים משפטיים, והרשות השופטת, מה לעשות, אינה שולטת בסדר יומה. איזו התממות מביכה. הדברים האלה אינם נכונים אף פעם - בית המשפט שולט יפה בסדר יומו - ועוד פחות מזה הם נכונים בתיק הזה, שבו חיות דווקא שלטה, וביד רמה ותקיפה, בסדר היום של העתירה, כדי להבטיח באופן חסר תקדים, לוח זמנים מזורז משיקולים פוליטיים שקופים. הנשיאה חיות בחרה שקר קצת יותר אלגנטי, אבל עדיין שקר:

• "פרסום הכרעתנו במועד הנוכחי מתחייב על-פי סעיף 15(א) לחוק בתי המשפט, בהינתן מועד פרישתה של השופטת ברון ומועד פרישתי שלי מכס השיפוט".

אלא שהסעיף אליו מפנה חיות אינו מחייב שום דבר מעין זה. וזו לשונו של הסעיף:

• "שופט שהחל בדיון ויצא לקיצבה או פרש, יהיה מוסמך לסיים את הדיון תוך שלושה חודשים מיום היציאה לקיצבה או הפרישה".

הנה-כי-כן, חיות וברון היו מוסמכות לתת פסק דין בתוך שלושה חודשים; בשום אופן לא חייבות. הן יכלו לפרוש מבית המשפט, ולפרוש מההרכב, ומתן פסק הדין יכול היה להידחות לזמנים נוחים יותר. כך קרה באינספור מקרים בעבר בהם שופטים שהחלו בדיון ופרשו ופסק הדין לא ניתן בתוך שלושה חודשים - פשוט פרשו מההרכב. אך כמובן, לו פרשו ברון וחיות מההרכב, ולו נדחה מועד מתן פסק הדין, תוצאתו הייתה משתנה - במקום 8-7 לפסילה, 7-6 לדחייה. ובכך לא חפצו שופטי הרוב. אז כל התעלולים הרטוריים האלה (אם להתנסח בעדינות מופלגת) לא יסתירו את האמת הפשוטה: שום דבר לא נכפה על בית המשפט ושום דבר לא התחייב. השופטים יכלו לדחות את מתן פסק הדין לו חפצו בכך. הם פשוט לא חפצו בכך. הם יכלו אפילו לשנות במעט את פסק הדין לנוכח השעה האיומה שבה נמצאה החברה הישראלית. למצוא איזה מוצא פשרה שלא יהיה מפלג ומקטב כמו פסילה על חודו של קול של חוק יסוד. אך גם בכך הם לא חפצו. הם העדיפו את השלמת המחטף הכוחני אותו התחילו בכל מחיר. גם במחיר תקיעת אצבע בעין של הציבור הישראלי האבל והכואב בשעתו הקשה ביותר. ואלה האנשים שאחר כך יפיצו מנשרים קורעי לב על הצורך ב"הסכמה רחבה" ו"איפוק" ו"ריסון". תתביישו. פשוט תתביישו.