"האחים המשוררים הרצל ובלפור חקק הם מבוניה של השירה העברית הלאומית זה עשרות שנים. שניהם ביחד, וגם כל אחד לחוד מעטרים את תרבותנו בכתר עברי נאצל, ומחזקים בה, בשירתם ובכתיבתם העיונית, ממדים שאכן זקוקים לא-פעם לחיזוק: תפיסה חזונית-לאומית, הזדהות עם המפעל הציוני, אהבת ירושלים, וקולם של מי שהגיעו לכאן מנהרות בבל. דווקא מבבל, ערשו של בלבול הלשונות בשחר ההיסטוריה המקראית, מגיעים אותם שניים שהדבקות בלשון העברית והשאיבה ממעיינות שירתה הם הכוח המניע אותם. כל השנים פעלו האחים גם בזירה הציבורית, תוך שהם מבכרים את ההתמסרות לקידומם של יוצרים צעירים על פני קידומם העצמי. לאחרונה פרסמו השניים צמד ספרים-תאומים, בלפור את 'סולם הכלים השבורים' והרצל את 'השיר שלא שרו מעולם', המתמקדים שניהם במאבק החיים של התרבות העברית. השנה הופיע ספרם המשותף 'ניצוצות מגיא צלמוות', ובו שירה, קינה ותקווה של השניים בעקבות מתקפת שמיני עצרת, שבה נרצחו בין היתר מחותָניו של הרצל, זאב וזהבה הקר מבארי. צוות השופטים של פרס אורי צבי גרינברג לשירה מעניק לאחים חקק ציון לשבח זה כהוקרה על מפעל חיים ספרותי מרשים." בתום הטקס הזמין אותנו מנהל 'בית אורי צבי', אסף ברקי, לשאת דברים בשם הזוכים. חשוב היה לנו להדגיש שיצירתו של אצ"ג יקרה לנו. בנו של אצ"ג, דויד גרינברג, בירך בצורה נרגשת ואמר ש"שירת האחים חקק מחוברת לזיכרון היהודי, לעם היהודי כקהילת זיכרון".

וזה נאום הפרס: "אנו מודים על הזכות לומר דברים בטקס פרס אורי צבי לשירה. המורשת השירית של אצ"ג יקרה לנו, ואנו גאים לעמוד במשבצת של שירה זו. אשרינו שזכינו לכך. קו החיתוך העובר היום בין המשוררים הוא חד: האם אתה כותב רק מתוך האני הפְּרטי, האם אתה מחובר גם לאני הכְּללי? זה מקום החיבור שלנו עם אורי צבי גרינברג. המשורר אורי צבי גרינברג מזוהה יותר ממשוררים אחרים כמשורר המֵגיב לַמציאות, הכותב מתוך אמפּתיה עם גורל העם, שר מתוך עומק החיתוך של הפּצע. משורר כותב מתוך המצפון האסתטי, אך יש רגעים ששירים נכתבים מתוך המצפון האזרחי, וגם מתוך המצפון הלאומי. בכך קרוב אורי צבי לביאליק שהיה מייסד ויושב-ראש ראשון של אגודת הסופרים העברים. אנו חשים קִרבה מיוחדת לנושא: שנינו היינו יושבי ראש של אגודת הסופרים העברים, כל אחד מאיתנו שלוש קדנציות. התמסרות ליצירה מתוך האני הכללי וגם לפעילות ציבורית ספרותית מעידה על בחירה של הכותב לעמוד בַּמשבּצת הלאומית, ולא רק במשבצת הפרטית. יבורך בית אורי צבי על מסירותו ליצור חלופה תרבותית, לתת בימה ליצירה המחוברת לזיכרון, לאוּמה, לגורל היהודי. הפרס על שמו של אורי צבי נושא את הלפיד. מורשת עמוקה הניעה את אורי צבי ואת חיים נחמן. מה פלא, ששניהם זכו לַכינוי "משורר לאומי". ביאליק עמד בראש המשלחת שבדקה את מצב היהודים בעקבות פרעות קישינב (1904). הפואמה שכּתב "בּעיר ההריגה" הפכה לַכּוח המניע שהוליד את האתוס של ההגנה היהודית. כאשר קם כאן היישוב בארץ ישראל - הודו מייסדי כוח המגן העברי שרוּח שירתם של אורי צבי וחיים נחמן נגעה בכנפיהם, זו נשמת האומה, התקומה. אורי צבי נולד כבן של האדמו"ר מגלינא, ואמו הייתה מיוחסת לאורי, השׂרף מסטרליסק. האם אפשר לא לחוש נרגש מהסיפורים החסידיים על אש השָׂרף הנבואי? בהיותו בן 22, חווה אורי צבי פּוגרום קשה ביהודים ב-1918. פּוגרום כזיכרון טראומטי שמעצב את תפיסתךָ הוא גם נחלתנו: שֶבע שנים לפני לידתנו בבגדד בשבוּעות תש"א- 1941 התרחש ה'פרהוּד', ובתוך הנרצחים היו שני האחים הבכורים של אימנו סעידה. המשפחה חיתנה אותה בצעירותה, להכניס שׂמחה במשפחה, והיא חשה כמו נקראה ללדת את אחֶיה המתים. כשנולדנו כתאומים ב-1948 סמוך להקמת המדינה, אמרו החכמים בבגדד לסבּא: "קיבלתָ שניים תמורת שניים". אנחנו היינו הפיצוי, היינו צידוק הדין. התוודענו לסיפור זה רק בהיותנו בני 29, מתוך ספר שפורסם אז על ה'פרהוד', והתוודעות זו שינתה את שירתנו. אנו מחוברים מאז לגורל היהודי, וחשים קירבה לאצ"ג במחויבותו לרצף היהודי לאורך דורות, להיסטוריה היהודית. אורי צבי היה מוּדע למעמדו של ביאליק כמשורר לאומי ורחש לו כבוד על כך. עם זאת במניפסט שלו "כלפי תשעים ותשעה", הוא התפלמס וחש שההֶגה ננטש, שביאליק עזב לרגעים את עֶמדת המוכיח בשער ורתם את זמנו לפעילות ציבורית, להקמת 'עונֶג שבת' בתל אביב. הוא כתב על כך גם בשירו "כֶּלב בית".

"ומשנתרבו הגְייסות - - -נסתם הצוהר, בזמן ובמקום, אשר בו הֵציץ הארי בגחלֵי עיניים בוערות אל המרחב העִברי., ביאליק, אייכָּה?".

צריך לזכור, עם זאת, שהפּולמוס היה בלהט הדבֵקות באומה, בתחייתה המחודשת, וביאליק העריץ את אורי צבי על שירתו. הקריאה "אייכָּה" כמו מוּפנית לא פעם גם אלינו. אנו חשים זאת. בכתיבתנו - אנו מרגישים לא פעם מחויבות להיות לפֶה לכל הדורות הקודמים של העם היהודי, לתת ביטוי לגורל היהודי. זו נקודת החיבור בינינו לבין אורי צבי, כך הוא כתב:

נִכְנַסְתִּי לָאָרֶץ כְּמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשָׁן

לְהוֹסִיף עוֹד אֵשׁ עַל הָאֵשׁ הָאוֹכֶלֶת

לְהוֹסִיף עוֹד גוּּף לְסַכִּינוֹ החַד שֶׁל הַגּוֹרַל הָעִבְרִי.

וּבְשָׁעָה אַפְלוּלָה אֲנִי מַרְגִּישׁ עַצְמִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

כְּמוֹ בְּתוֹךְ עֹמֶק הַחִתּוּךְ שֶׁל פֶּצַע -

וּמַר לִי מְאד, אַךְ לָצֵאת אֵינִי רוֹצֶה מֵאוֹתוֹ הַחִתּוּךְ!

(אורי צבי גרינברג, כָּל יחיד כָּמוני). בימינו אלה - שעת המבחן הקשה הייתה 7 באוקטובר 2023. שני המחותנים של הרצל חקק נרצחו בקיבוץ בּאֵרי. יומיים לפני כן היו בסוכּת המשפחה בירושלים עם בּתם, הנשׂואה לבנוֹ. הרצח שלהם טלטל אותנו במשפחה. כתבנו פואמות על טבח שׂמחת תורה מתוך תחושה קשה, שכּוח המגן העברי לא עמד בפֶּרץ. הגורל היהודי נגע בגורל הישראלי, דָמים בדמים נָגָעו. ונסיים בפרס על שם אצ"ג שנגע באותו קו חיתוךְ. זו רוח ספרינו "סולם הכלים השבורים" (בלפור חקק), "השיר שלא שרו מעולם" (הרצל חקק), ובצידם הספר המשותף "ניצוצות מגיא צלמוות" - שירינו מגֵיא ההריגה. כולם פורסמו ב-2023, ועל כלל יצירתנו זכינו בפרס אורי צבי למפעל חיים. אשרינו שזכינו. אשרי המשוררים שזכו יחד עימנו בכבוד ובהכּרה בכבודה של שירה. יבורכו כל חברינו שזכו עמנו בפרסים על שם אורי צבי.