זה החל כמה שעות קודם לכן, בצעד שהדהים לא מעט פרשנים. סטיב וויטקוף, שליחו המיוחד של טראמפ למזרח התיכון - דמות שאינה קשורה באופן ישיר למשאים ומתנים עם מוסקבה - המריא לבירת רוסיה במטוס פרטי. הנסיעה נותרה מחוץ לרדאר עד שהוא שב, ובידיו "שי לחג": מארק פוגל, אסיר אמריקני שנשפט ברוסיה ל-12 שנים בגין הברחת קנביס רפואי. וויטקוף, איש עסקים רב-נכסים עם קשרים ענפים בעולם העסקי, מעולם לא היה השליח הטבעי לשחרור אסירים. ובכל זאת, היה זה הוא שנכנס ויצא ממוסקבה, מותיר אחריו סימני שאלה מהדהדים. בבוקר של יום חמישי, ה-13 בפברואר, עליתי לראיון ברדיו רק"ע. שם, ניסיתי להסביר את מה שהתבהר בעיניי כבר בשעות הראשונות: זה לא יכול להיות סתם מחווה הומניטרית למורה אמריקני שנפל קורבן למערכת המשפט הרוסית. וויטקוף אינו דיפלומט, ואינו איש ממשל מן השורה, ולמרות זאת הוא היה זה שביצע את השליחות. למה דווקא הוא? התשובה, כך הסברתי בראיון, טמונה בהבנה שמדובר במהלך מתוזמן - הצעד הראשון במערכה רחבה יותר, שבה כל פרט מחושב. ואכן, רק כמה שעות לאחר מכן, החלו להתברר פיסות נוספות מהפאזל. דובר הקרמלין, דמיטרי פסקוב, נשאל על תוכניתו של טראמפ לפנות את אוכלוסיית עזה והגיב בתשובה שקשה היה להתעלם ממנה: "איננו מכירים את הפרטים, יש להמתין בסבלנות." לא שלילה, לא לעג, לא הסתייגות - רק ציפייה דרוכה. רוסיה, שבשנים האחרונות טוותה רשת קשרים הדוקה עם חמאס ואירן, לא פסלה את האפשרות שהפלשתינים יפונו מעזה. שתיקה שכזו אינה אלא מסר. פסקוב, מי שמכיר מקרוב את קוד ההתנהלות של הקרמלין, יודע היטב מתי לדחות רעיון על הסף ומתי להשאיר את הדלת פתוחה. אם יש משהו שלמדנו על ולדימיר פוטין, זה שהוא לא ממתין בסבלנות לשום דבר אלא אם כן יש לו אינטרס ברור בכך. ואז הגיע השלב הבא: נשיא ארה"ב טראמפ הודיע כי באותו הבוקר שוחח עם פוטין בטלפון, בפעם הראשונה מאז שובו לבית הלבן. תוכן השיחה היה מעניין במיוחד: לדברי הנשיא האמריקני, השיחה הייתה "ארוכה ופרודוקטיבית". לדבריו, "דנו באוקראינה, במזרח התיכון, בנושא האנרגיה, בינה מלאכותית, כוחו של הדולר ובנושאים נוספים. שנינו הרהרנו בהיסטוריה של האומות שלנו ובעובדה שנלחמנו בהצלחה יחד במלחמת העולם השנייה." האמירה הזו אינה מקרית. טראמפ רמז כבר בעבר על רצונו להגיע להסכמות עם רוסיה, אך כעת, עם הביקור המפתיע של וויטקוף, השחרור של פוגל, והתגובה הזהירה של הקרמלין על עזה - ברור שעסקה רחבת היקף מתבשלת. אך מה ייתכן ששוחחו בשיחה ולמה זה יכול להשתכלל, נחזור בסוף המאמר.

הסדקים בין וושינגטון לבריסל אינם חדשים, אך בשבועות האחרונים הם הפכו לשברים של ממש. המערב, שנבנה על יסודות שיתופיים שהניחו פרנקלין דלאנו רוזוולט וצ'רצ'יל לאחר מלחמת העולם השנייה, עומד בפני תפנית שעלולה למוטט את המסגרת שעליה נשענה אירופה מאז תום המלחמה. ההסכמות שהתגבשו בוועידת ברטון-וודס ב-1944, אשר הפכו את ארצות הברית לערש הכלכלה הגלובלית, והשוטר העולמי ואת הדולר למטבע הרזרבה העולמי, אינן עוד חסינות מפני לחצים פוליטיים ומגמות בדלניות בוושינגטון. השינוי הפעם אינו סמנטי. מדובר בריחוק מחושב מצד הממשל האמריקני, המסמן בבירור כי עידן הערבויות הביטחוניות האירופיות מתקרב לקצו. על במת הוועידה הביטחונית במינכן 2025, שר ההגנה האמריקני פיט הייגסת' לא השאיר מקום לפרשנות. הנאום שלו לא היה עוד קריאה מנומסת לחלוקה מחודשת של נטל ההגנה, אלא הצהרה חד-משמעית כי וושינגטון אינה מוכנה לשמש עוד כשכפ"ץ של אירופה: "אני נמצא כאן היום כדי לומר לכם בצורה הברורה ביותר: המציאות האסטרטגית אינה מאפשרת עוד לארצות הברית להיות הערבה המרכזית של הביטחון האירופי." הוא הבהיר כי עיקר המשאבים האמריקניים יופנו מעתה לאינדו-פסיפיק, שם נבנה האיום האמיתי - סין. בניגוד לעבר, שבו ראתה וושינגטון באיום הרוסי את הסכנה המרכזית לעולם החופשי, הגישה כעת שונה לחלוטין: "מולנו ניצבת מעצמה יריבה, הקומוניסטים הסינים, המחזיקים ביכולת ובכוונה לפגוע באינטרסים החיוניים של ארצות הברית. איננו יכולים להרשות לעצמנו כשלון בהרתעה - והרתעה מחייבת הפניית משאבים מתאימים." כשהדגיש את שינוי סדרי העדיפות, הוא גם שלח מסר חד לבירות אירופה: "על בנות בריתנו להבין - האחריות הביטחונית שלהן היא בראש ובראשונה שלהן. ארצות הברית לא תוכל עוד לשאת את העול הכספי והאסטרטגי לבד, שכן מצב של תלות בלתי הדדית אינו בר-קיימא." הוא לא היה המכת קורנס היחידה באותו הכנס, ישר ללסת האירופית. במהלך אותה הוועידה הביטחונית במינכן, סגן נשיא ארצות הברית, ג'יי. די. ואנס, הציג עמדה נחרצת המערערת את היסודות שעליהם נבנה הסדר העולמי מאז תום מלחמת העולם השנייה. בנאומו, ואנס דרש מהאירופים להתחיל ולהגדיל את החלק שלהם בנטל ההגנה על היבשת, שהיוו את הבסיס לכוח נאטו במלחמה הקרה. בנאומו, ואנס הדגיש את הצורך של ארצות הברית להתמקד באיומים המתעוררים במזרח, במיוחד מול סין, והביע ספקות לגבי המשך המחויבות האמריקנית לביטחון האירופי. הוא ציין כי המדינות האירופיות צריכות לקחת אחריות גדולה יותר על ביטחונן, וכי ארצות הברית לא תוכל להמשיך לשאת בנטל הביטחוני והכלכלי כפי שעשתה בעבר. נדמה כי מעולם לא הייתה משמעות ציוריות יותר למונח "זה ייגמר בבכי" מאשר נאום הסיכום של נשיא הוועידה, כריסטוף הויסגן, כדי להבין עד כמה המסר האמריקני התקבל בכאב בצד האירופי, די היה להסתכל על נשיא הכנס הביטחוני הגרמני. בעיניים דומעות, הוא נשא נאום חריף על כך שאם אכן ארצות הברית בוחרת להתנתק משותפותה עם אירופה, הרי שמדובר בשינוי סדרי עולם של ממש: "אם אין עוד מכנה משותף בין אירופה לארצות הברית, עלינו לשאול את עצמנו כיצד נוכל להבטיח את עתידנו." דבריו שיקפו את תחושת הנטישה שחוות מדינות אירופה, שרגילות להסתמך על נוכחות אמריקנית מאסיבית בזירה הביטחונית והכלכלית.

דונלד טראמפ, ששב לבית הלבן בתזזיתיות יוצאת דופן (מעל 200 צווים נשיאותיים נחתמו בשלושת השבועות הראשונים שלו לתפקיד!) עם תפיסה ריאליסטית יותר של יחסי החוץ האמריקניים, מאותת זה זמן רב כי המשך התמיכה האמריקנית באוקראינה אינו עומד בראש סדר העדיפות האסטרטגי שלו. מאז תחילת המלחמה, וושינגטון הזרימה עשרות מיליארדי דולרים של סיוע צבאי וכלכלי למשטר בקייב, אך טראמפ – בניגוד לממשל ביידן – רואה את המאבק הזה כשולי לעומת ההתמודדות עם סין והצורך בהפחתת המעורבות הבינלאומית של ארה"ב. מבחינתו, יש להפסיק את המלחמה בצורה פרגמטית, גם במחיר של ויתור על חלק מהשטחים שאוקראינה איבדה. טראמפ הבהיר במספר ראיונות כי לדעתו, אוקראינה תיאלץ להשלים עם אובדן קרים ודונבאס, שכבר נמצאים בפועל בשליטת רוסיה. עמדתו מתכתבת עם הקו הרוסי כי שטחים אלו הם "חלק בלתי נפרד" מהפדרציה הרוסית. בכך, טראמפ למעשה מאותת על נכונותו להכיר ברוסיה כבעלת שליטה רשמית באזורים הללו – בתמורה למחוות מצידה של מוסקבה בזירות אחרות, ובראשן המזרח התיכון.

הסיפור של תוכנית עזה כפי שהיא מתגבשת בעידן טראמפ התחיל כמאמץ לשחרור חטופים, אך במהירות הפך למשהו רחב בהרבה—חזון אסטרטגי עם השלכות גיאופוליטיות משמעותיות. המהלך הזה החל עם שתי נשים רבת-השפעה במעגליו הקרובים של טראמפ: ד"ר מרים אדלסון, שנרתמה לתמוך כלכלית במהלך עם תרומה חסרת תקדים של 100 מיליון דולר, ופולה וויט, המנהיגה האוונגליסטית בעלת מיליוני תומכים מסורים, שהעניקה לו את הגיבוי הדתי והאידיאולוגי הנדרש כדי להפוך את המהלך מתוך יכולת ההשפעה שלה עליו כסמכות דתית וכמי שקיבלה לאחרונה משרד האמונה בתוככי הבית הלבן. בתחילה, טראמפ ניגש לתוכנית מתוך פרגמטיזם—כדרך להציג הישג מדיני משמעותי ולחזק את קשריו עם הקהילה האוונגליסטית, שנשארה נאמנה לו לאורך כל כהונתו הראשונה. אבל ככל שהתוכנית התגבשה, הוא החל לראות בה לא רק הזדמנות פוליטית, אלא מטרה היסטורית שבה הוא עצמו ממלא תפקיד קריטי, כפי שבאה לידי ביטוי באותו REAGEN MOMENT. שהפך להיות חלק מהרצון שלו לנרטיב משמעותי כמו הנשיא האהוב עליו רונאלד רייגן, כפי שאמר זאת היועץ שלו לביטחון לאומי וולץ בראיון לבראט באר מפוקס.

בשלב זה, נכנס לתמונה הממד האישי של טראמפ—הצורך שלו להירשם בהיסטוריה כמי שיצר שינוי משמעותי. טראמפ, שתמיד ראה בפרס נובל לשלום מטרה ריאלית, החל לחבר את החזון הכלכלי של פינוי עזה למודל BOT (Build-Operate-Transfer), אותו קידם פרופ' פלצמן עוד בקיץ 2024. היה זה אצלי בפודקאסט "אמריקה ביבי", בה הוצג לראשונה הרעיון. ההצעה, שהוצגה באופן משמעותי (מעבר לרמזים המוקדמים לפני כן) במסיבת עיתונאים משותפת עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הדגישה כי העזתיים יתפנו ותקופה של 10-15 שנים יתחילו עבודות השיפוץ והקמה מחדש של קו מלונות בחזית המערבית של עזה. התוכנית הזו אינה רק מהלך כלכלי (עבורו ועבור בני משפחתו, החשובה מאוד לכשעצמה) אלא שעבור טראמפ, היא חלק בלתי נפרד מהמורשת שהוא שואף להשאיר. טראמפ כבר התבטא בעבר באכזבה על כך שלא זכה בפרס נובל לאחר שתיווך לשלום בין אתיופיה לסודן ועל המסגרת של ההסכמים ההיסטוריים של "הסכמי אברהם", וכעת הוא נחוש שלא להחמיץ הזדמנות נוספת. אם התוכנית תצא לפועל, הוא יוכל להציג את עצמו לא רק כמנהיג שהביא שלום למזרח התיכון, אלא כזה שיצר סדר עולמי חדש, שבו ארה"ב אינה מעורבת עוד בקונפליקטים אינסופיים, אלא משמשת כמתווך חכם שמנווט את העולם לעתיד בטוח יותר. חשוב להדגיש, זה כבר אינו עוד פרויקט שתדלנות של ד"ר מרים אדלסון והפסטורית פולה וויט, אלא מהלך אסטרטגי רחב היקף שטראמפ רואה בו מנוף לשינוי היסטורי – כזה שיחרוט את שמו בדפי ההיסטוריה כמנהיג שהביא "שלום של המאה ה-21", ולא רק פתרון מקומי לסכסוך במזרח התיכון. בעוד שבתחילת הדרך התייחסו למהלך הזה כפתרון ניסיוני, הרי שכיום מדובר באסטרטגיה מסודרת שבה ממשל טראמפ מקדם רשת בינלאומית של מדינות שיסכימו לקלוט פלשתינים בתמורה לתמריצים כלכליים, השקעות תשתיתיות, ולחצים פוליטיים ישירים. מסע הדילוגים של שליחיו—מירדן ומצרים, דרך סומלילנד וסהרה המערבית של מרוקו ועד מדינות באירופה—מעיד על תכנון מדוקדק, שבו ממשל טראמפ מבצע מהלכים מקבילים במישור הדיפלומטי והכלכלי.

אחד המרכיבים המרכזיים בתוכניתו הגלובלית של טראמפ, כפי שנחשף במסיבת העיתונאים המשותפת עם ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, הוא המסדרון הכלכלי החדש (שבמקור היה תוכנית של הנשיא ביידן) שיחבר בין הודו, ישראל, ואיטליה, ויאפשר גישה ישירה לארצות הברית. היוזמה הזו אינה רק פרויקט תשתיתי – היא חלק מתפיסה אסטרטגית רחבה שנועדה לצמצם את השפעתה של סין על נתיבי הסחר הבינלאומיים וליצור חלופה למיזם "החגורה והדרך" הסיני. הודו, כמעצמה אזורית עולה, נתפסת על-ידי ממשל טראמפ כשחקן קריטי במאבק הגלובלי על ההגמוניה הכלכלית, ולכן שיתוף הפעולה עם מודי מקבל עדיפות עליונה. המסדרון, הכולל נמלים, מסילות רכבת, וכבלים תת-ימיים, לא רק שיאיץ את הסחר הבינלאומי בין הודו לארצות הברית, אלא גם יבסס את ישראל כחוליה מרכזית בגשר יבשתי-ימי בין המזרח למערב. טראמפ רואה בכך לא רק יתרון כלכלי, אלא אמצעי לחיזוק בריתות אסטרטגיות נגד ההתרחבות הסינית, כאשר הודו – המתחרה הגדולה ביותר של סין באסיה – היא שותפה טבעית למהלך. נוסף, המסדרון החדש משתלב היטב במתווה הרחב של טראמפ למזרח התיכון, שכן הוא מעניק לישראל מעמד אסטרטגי מוגבר בתוך תשתית הסחר העולמית, ומשמש מנוף כלכלי נוסף לקידום נורמליזציה בין סעודיה לישראל. בכך, היוזמה הכלכלית הזו אינה רק מהלך נגד סין, אלא גם חלק מהמארג הדיפלומטי והגיאו-אסטרטגי שטראמפ מבקש לקדם במקביל להסדרים במזרח התיכון.

לא במקרה, המנהיג הראשון ששוחח עם הנשיא טראמפ 2.0 היה יורש העצר וגם לא במקרה, הנסיעה הראשונה של טראמפ לחו"ל תהיה ככל הנראה לערב הסעודית. ערב הסעודית אינה רק שחקן צדדי בעיצובו של הסדר החדש במזרח התיכון; היא ניצבת בלב העיצוב מחדש של האזור, תוך ניסיון לנצל את ההזדמנות כדי לבסס את עצמה כמנהיגה האזורית המובילה על חשבון מצרים. מוחמד בן סלמאן (MBS), מזהה הזדמנות להפוך לאדריכל פתרון אזורי רחב היקף, תוך מינוף מעמדו מול המעצמות. בעוד שמצרים רואה בעצמה את השחקן הערבי המרכזי בתיווך סכסוכים ובהבטחת היציבות האזורית, בן סלמאן מבקש להזיז אותה מהמשוואה ולהציב את סעודיה כמובילת הסדר החדש. לשם כך, הוא דורש מטראמפ לא רק גיבוי מדיני וכלכלי, אלא גם נכסים אסטרטגיים: הסכם הגנה משודרג עם ארה"ב שיחייב את וושינגטון להגן על סעודיה במקרה של עימות צבאי, בדומה להסכמי ההגנה עם יפן וקוריאה הדרומית. הסכם כזה דורש אישור של שני שלישים מהסנאט האמריקני, מהלך שכבר החל להתגבש בתקופת ממשל ביידן, בהובלת הסנאטור הרפובליקני לינדזי גראהם. כעת, בן סלמאן מצפה שטראמפ יפעיל את כובד משקלו הפוליטי כדי להשיג את האשרור הנדרש ולהבטיח כי סעודיה לא תישאר חשופה במקרה של עימות עם אירן או התערבות אזורית מצד כוחות עוינים או לחלופין, להוביל להסכם פירוק מרצון של האירנים מתוכנית הגרעין, מהלך אותו הוא מנסה לקדם במקביל. לפי דיווחים במערב, בן סלמאן הציע לארח את המגעים להסכם, שהיה אחת ממטרותיו המרכזיות של נשיא ארצות-הברית טראמפ. לצד התחייבות ההגנה, סעודיה דורשת גם גישה לאנרגיה גרעינית אזרחית – מרכיב מפתח באמביציות של MBS להפוך את סעודיה למעצמה כלכלית וטכנולוגית מובילה. ריאד כבר מנהלת שיחות מתקדמות על פיתוח תשתיות גרעיניות לשימוש אזרחי, ומבחינת בן סלמאן, דיל עזה-אוקראינה-אירן הוא ההזדמנות הטובה ביותר לקבל גיבוי אמריקני לתוכנית זו. הסעודים דורשים שיתוף פעולה אמריקני בפיתוח כורים גרעיניים, ומבקשים להימנע מתלות מוחלטת ברוסיה או סין בתחום. טראמפ, שמעוניין לצמצם את מעורבות בייג'ינג באזור ולבלום את השפעתה, עשוי לראות בכך מנוף נוסף בעסקה.

טראמפ, שתמיד חיפש להגדיר את כהונתו בהיסטוריה, אינו מסתפק בהסכמי נורמליזציה בין ישראל למדינות ערב כפי שהובילו "הסכמי אברהם". הוא מבקש לשנות את כללי המשחק ולהפוך למשכין שלום בין ציביליזציות – לא רק בין מדינות. אם "עסקת המאה" של כהונתו הראשונה ניסתה ליישב את הסכסוך בין ישראל לפלשתינים, הרי שהחזון החדש שלו, שיזכה מן הסתם לכינוי "הסכם המילניום", מבקש ליצור גשר בין דתות ולהביא ליציבות אזורית רחבה. למעשה, מאז שנת 629, כאשר היהודים האחרונים של חצי האי ערב נטבחו בקרב חייבר, לא היה שלום של ממש בין צאצאי מוחמד לבין היהודים, המיוצגים כיום על-ידי מדינת ישראל. במשך כמעט 1,500 שנה, הסכסוך בין האיסלאם ליהדות היה לעיתים סמוי ולעיתים גלוי, אך תמיד נוכח ברקע היחסים בין עמי האזור. כעת, על-פי תפיסתו של טראמפ, עם עלייתו של מנהיג בעל חזון שאינו כבול לקונבנציות הדיפלומטיות הישנות, נפתחת הזדמנות היסטורית להביא לסיום נתק בן אלפי השנים. אם "עסקת המאה" של כהונתו הראשונה של טראמפ 1.0 ביקשה ליישב את הסכסוך הישראלי-פלשתיני בגבולות מדיניים, הרי שהחזון החדש שלו, שיזכה לכינוי "הסכם המילניום", מבקש ליצור גשר בין דתות ולהניח יסודות לשלום כוללני, אשר יתבסס לא על פשרות פוליטיות, אלא על שינוי תפיסתי עמוק שיוביל ליציבות אזורית רחבה. המשמעות הפרקטית של חזון זה היא הוצאת הפלשתינים מהמשוואה של המשא-ומתן המדיני, תוך הצבת "עזה תחילה" כמדיניות המרכזית לפתרון הסכסוך. בעיני טראמפ, הבעיה הפלשתינית עיכבה במשך עשורים את ההתקרבות בין ישראל למדינות ערב, ולכן פתרון ישיר לרצועת עזה – תוך מעבר של אוכלוסייתה למדינות שלישיות – יסלול את הדרך להסכם שלום כולל בין מדינות ערביות נוספות לבין ישראל.

אתמול (17.2) המשלחת האמריקנית החלה בבירת ערב הסעודית ריאד, סדרת שיחות רמות דרג בין ארצות הברית לרוסיה, שצפויות להוות את יריית הפתיחה למהלך דיפלומטי רחב היקף שיכול לשנות את מאזן הכוחות הבינלאומי. את רוסיה ייצגו שר החוץ סרגיי לברוב והיועץ הנשיאותי יורי אושקוב, בעוד שארצות הברית שלחה משלחת בראשות מזכיר המדינה מרקו רוביו, היועץ לביטחון לאומי וולץ וכמובן השליח וויטקוף, לצד נציגים בכירים ממועצת הביטחון הלאומית. במסיבת העיתונאים היומית של הקרמלין, לפני היציאה למשלחת, דובר הנשיאות דמיטרי פסקוב הדגיש כי מטרת הפגישה היא "שיקום כל קשת היחסים בין רוסיה לארה"ב" – אמירה שנועדה לרכך את המסגור הרשמי של השיחות ולהרחיק אותן מהטון הלוחמני שאפיין את היחסים בין שתי המעצמות מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה. אך בפועל, תוכן השיחות צפוי לעסוק הרבה מעבר לכך – במו"מ אסטרטגי על הסדר עתידי באוקראינה, במעמדה של עזה ובעיצוב מחודש של השפעת המעצמות במזרח התיכון.

הזוכה הגדולה במהלך הזה היא ארצות הברית, שמצליחה להיחלץ מהבוץ האוקראיני ולמקד את עוצמתה האסטרטגית במאבק הגלובלי מול סין. טראמפ מבצע ריאלוקציה של המשאבים, מנטרל חזיתות מיותרות, ומעניק עדיפות ליציבות במזרח התיכון ולבניית קואליציה רחבה מול בייג'ינג. יתרה מכך, שיתוף הפעולה עם סעודיה והודו יוצר אלטרנטיבה למיזם "החגורה והדרך" הסיני, ומחזק את הקשרים הכלכליים בין המדינות הללו לוושינגטון. גם רוסיה מרוויחה בגדול – היא מקבלת גושפנקה בינלאומית לשליטתה בדונבאס ובחצי האי קרים, לצד הסרת חלק מהסנקציות שמכבידות על כלכלתה. פוטין, שבמשך שנים חיפש דרך לסיים את הלחימה בתנאים נוחים, מקבל כעת הזדמנות לפרק את הברית האנטי-רוסית באירופה ולהתקרב מחדש לארה"ב – לפחות במישור הכלכלי. הודו, השותפה המרכזית ביוזמת הסחר החדשה של טראמפ, זוכה לנתיב מסחרי אסטרטגי שיעקוף את תעלת סואץ ויחזק את הקשרים הכלכליים שלה עם המערב. המהלך הזה מעצים את מעמדה כמעצמה אזורית ומעניק לה הזדמנות להוות משקל נגד להשפעה הסינית הגוברת. מדינות המפרץ ובראשן סעודיה נהנות ממעמד חדש כמתווכות דיפלומטיות בעלות השפעה אזורית. בן סלמאן, שמבקש למצב את עצמו כמנהיג הערבי הבכיר של העידן החדש, זוכה להזדמנות להכתיב סדר יום אזורי, לחזק את כלכלת הממלכה באמצעות השקעות מערביות ולהגשים את חזונו לאנרגיה גרעינית אזרחית. ישראל, אף היא בין המרוויחות הגדולות – ההכרה הערבית הרשמית בהסדר החדש משחררת אותה מהאיום המתמשך בעזה, תוך שהיא הופכת לציר מרכזי במסדרון הכלכלי הודו-המזרח התיכון-אירופה. בכך, ישראל אינה רק מרוויחה ביטחונית אלא גם כלכלית, עם אפשרויות חדשות למסחר והשקעות בינלאומיות.

אוקראינה, ללא ספק, היא הנפגעת המרכזית. טראמפ מאותת כי תמיכתה של וושינגטון אינה מובטחת, וכי ההנהגה בקייב תיאלץ להשלים עם אובדן חלקים משמעותיים משטחה. זלנסקי, שהפך לסמל ההתנגדות לרוסיה, מוצא עצמו מול מציאות חדשה שבה המערב אינו מחויב עוד להילחם עבורו. הפלשתינים, שתמיד ניסו לשמר את עזה כחלק מהמשוואה המדינית, נדחקים החוצה. "הסכם המאה" של טראמפ התבסס על רעיון של שתי מדינות, אך "הסכם המילניום" שלו מוחק לחלוטין את הנרטיב הפלשתיני, ומעביר את השליטה בגורל עזה לידיים ערביות. בכך, הפלשתינים מאבדים לחלוטין את ההובלה על עתידם המדיני. אירן, בעסקה המתגבשת בין טראמפ לפוטין, צפויה להיות הקורבן המרכזי של החזית הרוסית-אמריקנית החדשה. אם פוטין יסכים לוויתור על אוקראינה בתמורה להקלות כלכליות והכרה בשליטתו בדונבאס ובקרים, המחיר מצדו יהיה הקרבת היחסים הקרובים שטיפח עם טהרן. רוסיה, שסיפקה לאירן ציוד צבאי מתקדם, כולל מטוסי סוחוי 35 ומערכות ההגנה האווירית S-400, עלולה כעת להקפיא עסקות אלו ואף לצמצם את זרם החימוש והסיוע הטכנולוגי למשטר האייתוללות. מהלך זה ידחוק את אירן לפינה ויחזיר אותה ללחצים של "המקסימום לחץ" שהפעיל טראמפ במהלך כהונתו הראשונה ושוכללו בתחילת הקדנציה השנייה שלו, מהלך שעשוי להוביל לקריסת הכלכלה האירנית ולחוסר יציבות פנימית. ללא הגיבוי הרוסי, טהרן תיאלץ או לנטוש את תוכנית הגרעין שלה ולהגיע להסכם מחודש עם המערב, או להתמודד עם אופציה צבאית מוחשית, שבה ישראל וארה"ב ינצלו את חולשתה האסטרטגית כדי לממש תקיפה ישירה על מתקני הגרעין בפורדו, נתנז ותחנות נוספות. בפועל, אירן עלולה למצוא עצמה ללא שותפים אסטרטגיים חזקים – וללא אופק ברור להמשך פרויקט הגרעין שלה. אירופה היא המפסידה האסטרטגית הגדולה. ההודעה האמריקנית על צמצום המחויבות הצבאית ליבשת משאירה אותה חשופה, ושותפיה המרכזיים – ארה"ב ורוסיה – פונים לעסקות רחבות יותר שאינן כוללות את בריסל. בתוך כך, הכלכלה האירופית, שכבר נפגעה מהסנקציות על רוסיה, עלולה להיקלע למשבר נוסף כאשר עלויות הביטחון ירקיעו שחקים ולצד עליית האנרגיה יגבירו את העול הכלכלי על היבשת. בסופו של דבר, פסגת ריאד אינה רק מפגש בין שני מנהיגים – אלא תחילתו של עידן חדש, שבו סדרי העולם המוכרים משתנים. טראמפ, פוטין, MBS מסמנים מציאות חדשה, שבה הסדרים גיאופוליטיים נכתבים מחדש, וההיסטוריה מתחילה להיכתב שוב, הפעם לפי החזון של וושינגטון, מוסקבה וריאד.