בסוף השבוע התפרסמו נימוקי פסק הדין שחייב לפני מספר חודשים את עיריית תל אביב לאפשר תפילה בהפרדה בערב יום כיפור בגן-מאיר. במובנים מסוימים, מדובר בפסק דין "אמיץ", ודאי יחסית לפסק הדין משנת 2023, שבו דחה השופט יצחק עמית בפסק דין קצר עתירה דומה. אז שינוי המגמה כשלעצמו - מבורך.
לא אלאה אתכם בפיתולי הפיתולים של ההנמקה, כי לדעתי אפשר בשלב הזה להסתפק בלומר כך: מביש שנדרשים חמישים וארבעה עמודים של פלפולים משפטיים בשביל לומר את המובן מאליו - המרחב הציבורי לא רשום בטאבו על שמם של החילונים המיליטנטיים, תפילה יהודית עם הפרדה מגדרית וולונטרית היא בגדר המובן מאליו במדינה יהודית ובעיר העברית הראשונה, ותפילה בהפרדה וולונטרית איננה בגדר "הפליה פסולה", "הדרת נשים", או "השפלה וביזוי", אלא הדרך בה התפללו - והדרך בה ממשיכים להתפלל מדי יום ומדי שבוע ומדי חג - מיליוני יהודים, דתיים מסורתיים וחילונים.
מביש שנדרשים חמישים וארבעה עמודים בשביל לאפשר את התפילה אותה יזם לבסוף אורי מלמד, ושהלכתי במיוחד להשתתף בה בגן-מאיר בשנה שעברה: בחלק קטן מהגן הוצבה מחיצה ומצידיה עמדו נשים וגברים שרצו בכך, ובמעגלים הרחבים יותר - כל השאר. תפילה כל-ישראלית, שאינה כופה ואינה מכריחה שום דבר אלא רק מאפשרת. תפילה שלרוב המכריע של הציבור הישראלי אין שום בעיה איתה. תפילה שגרמה לי - ולכל מי שהשתתף בה - רק התרוממות רוח ושמחה.
חבורה קטנה אך קולנית של "ליברלים" בעיני עצמם השתלטו בשנים האחרונות על השיח המשפטי בעניין הזה, וכפו על הציבור הישראלי כולו עמדה קיצונית וחסרת סובלנות, וכל זאת בשם ערכים "ליברליים" כביכול, ותוך ליבוי מחלוקות מיותרות. אני מקווה שפסק הדין הזה מסמן שינוי מגמה.