"אתה רואה אותי ? תדליק לי את האור, יש לי אנשים פה ...היא תקועה שם, ויש מלא אנשים ...חייבים להיכנס" (סיטואציה מתוך המופע)

אוסף האנשים שהתגודד באכסדרת מוזאון ת"א המתין לתחילת המופע, כשגברת מהודרת מובילה אותם אל הקומה למעלה. שם היא מנסה ללא הצלחה לפתוח את דלת המבוא גדול הממדים, ומתברר לה שזה בלתי אפשרי. לתדהמתה היא שומעת ערבוביית קולות בחלל הסגור, הטוענים כי הם נעולים. חילופי דברים מתנהלים בינה לאחד מעובדי התחזוקה, בעברית ובאנגלית, קולניים ומתרעמים עד שבשלב מסוים כולנו מבינים שהפכנו לחלק אינטגרלי מהמופע החזותי, ונשאבנו אליו בעל כורחנו. "יופי" הוא פרפורמנס המשלב מוזיקה אלקטרונית, תנועה ובעיקר שירה קלאסית שהיא עבודה מאומצת של אריאל ברונז הכותב, רועי בן סירה המלחין והמעבד המוזיקלי, רע מוכיח על המוזיקה האלקטרונית, ארתור אסטמן האמון על התנועה, ועל מלאכת הניצוח המורכבת הזאת מופקדת הבמאית עידית הרמן. שעה של מעברים חושיים ברחבי המוזאון, שינויי מצבי צבירה, חילופי מסרים חסרי פשר וחשיבות, והכל עטוף ביופיו של המגע הוויזואלי, כששישה אנשים - חמישה זמרים/ות ורקדן - מנכיחים אותו עבורנו. זהו מסע אינסופי של בדיקת האופי האנושי בכלל והישראלי בפרט. הקהל כמו נלקח בניגוד לרצונו, שבוי ומהופנט במאגיה של המופיעים המובילים אותו, לפות ברצונותיהם ובגחמותיהם. נשמע מוכר ואקטואלי? היצירה אומנם נכתבה לפני 7 באוקטובר, אך מהדהדת את מסריו של הטבח: אין אונים, אוזלת יד סמכותית, הפקרה, והחמקמקות הופכת הקרביים בידיעה שבמרחק נגיעה המשהו והמישהו האלו נמצאים, ורק טווח הזמן והממשות ניצבים כחומה בפני האיחוד המיוחל. "אתה תעשה מה שאומרים לך, או שאני אעלה אותך על טיל. פה זה לא תוכנית כבקשתך. אל תענה לי, לא רוצה לשמוע את הקול שלך!!!" (מתוך המופע). לא בכדי המופע ברובו כתוב ומוצג בשפה האנגלית. המטרה היא לייצר הזרה עבור הקהל המקומי, כשהיצירה עצמה היא סוג של שפה ייחודית ואמנותית. סוד כוחה טומן בחובו את נקודת המבט החיצונית על הסינדרום והשאון בארצנו, על תרבות הזלזול, השאננות, החפיפניקיות. "אורח לרגע רואה כל פגע" כמאמר הקלישאה החבוטה, ומתוך הלעז האנגלוסקסי נגלים לעינינו כל החסכים, הלקויות והעוולות היום יומיות שאנו חווים, שנגרמים לנו ושעם או מבלי משים גורמים ומעוולים לאחרים. הקולאז' המרשים הופך את הסתמי לרב משמעות. רעות רבקה ותמרה נשרי הסופרניות, רותם נחמני האלט, יואב וייס כבס-בריטון ודניאל פורטנוי כבריטון נוסקים בקולם לרקוויאם אקטואלי, כשאלמנטים של אוונגרד ומסורת שזורים בו לכל אורך האודיסאה הרגלית. יופיים של הקולות והצלילים מנכיחים את ממדי הזמן השונים, והם מתעצמים כל אימת שמפציע אופיר קונש, הרקדן שמלהטט בגופו כמעין ניגוד למלל, להבלים חסרי החשיבות, ודמותו החידתית חושפת ומסתירה כאחד. קונש סוחף בשתיקתו הכריזמטית. נוכחותו המסתורית כמו מעניקה ליצירה הספרותית הזאת את קריצת העין הסמויה, קומתו ותנועותיו מתריסים אל מול המעטפת הטריוויאלית, ובכך הוא חובר לחמשת הזמרים וביחד הם קוראים תיגר על אימת המציאות. את היופי הם מחפשים ומאתרים במרווחים הכי לא צפויים, באלומות האור המהבהבות, ואפילו - שומו שמיים - במה שנראה על פניו כמכוער. "יש יפים ממנה / אין יפים כמוה", השורה המפורסמת של נתן אלתרמן מ"בכל זאת יש בה משהו" שהיא שיר הלל לעיר ת"א, התנגנה לי לא פעם במהלך הערב. היופי שתיאר אלתרמן לעירו החד-פעמית הוא לא בהכרח במשמעות המוכרת של הקלאסיקה הידועה, העליונות האסתטית. זה משהו ברובד קוסמי, אינדיבידואלי ואחר לגמרי. זוהי התחושה, זו החיות והחיוניות, הנדיבות וההודיה משובבות הנפש ומרוממות הרוח הבלתי מובנות ובלתי מפוענחות שהעיר העברית הראשונה משרה עליו (וגם עלי). הרמן וברונז באמצעות תיאטרון קליפה המחישו למעניינו את הנשגבות הכמעט זניחה ובנאלית, ובדרכם עם הזמרים והרקדן חצבו בשעה תמימה סדנת חינוך לאזרחים - שלמעלה משנה מחפשים את נקודות היופי במרחב המדמם - והנה הוא מונח לפתחם, עטוף בנחמה ובחסד, וזכות הבחירה בידיהם: הם רשאים להסב את המבט ממנו או לאמץ אותו לחיקם. בכל זאת יש בו משהו...