שנה אחר שנה, מתלבט מה תועלת יש בכתיבה, תהייה משמעותית ככל שתהיה, על יוקר המחיה, על מתיחת קו העוני, על אנשים רגילים שהצטרפו בעל כורחם למקבלי מנות המזון, על תורי החרפה ותווי הבושה, על המפעל החברתי העצום הממלא את תפקיד המדינה. הבטיחו לנו מחירים כמו באירופה, הבטיחו מאבק במונופולים, מאבק בעליית המחירים, הבטיחו תחרות חופשית, ירידת מחירים משמעותית וקיבלנו עוד יותר יקר, ועוד יותר יקר והכי יקר, אז הבטיחו.
והנה הם עולים וצפים, הנתונים הידועים מראש שאינם זקוקים לכל תיקוף מדעי או כלי מדידה מדויק ומספרים את מה שכל בר דעת הנכנס ויוצא במרכזי הקניות יודע. השנה מורכבת ומאתגרת יותר מהשנה שעברה, מבחינת המחירים המסכלים כל אפשרות לרכוש "מותרות" כמו פירות העונה, ממתק, או מוצרי היגיינה. כבכל שנה עם שלם, באיוולתו, כותב תוכנית עבודה המורכבת מכעס, תסכול, זעם וחרון אף, טענות, מענות, האשמות, הבטחה שלעולם לא עוד ומשלם ביד רוטטת את מחיר העגלה המלאה בחצייה ופורש תשלומים עד לחג הבא.
ממשלת ישראל הנוכחית, ככל הממשלות הקודמות, מבטיחה שנים רבות הררי הבטחות, עורמת תילי תילים של תקוות, זורעת חזיונות שווא וקוצרת ייאוש. האם שרי האוצר, הרווחה, הכלכלה, ראש הממשלה, אינם רואים את החרפה והבושה? אינם רואים את הסומק העז המכסה את פני העניים בעל כורחם, בהם משפחות בהם שני בני הזוג עובדים לעיתים שתי עבודות כדי לא לעמוד בתור העלבון והדלות.
האם שרי האוצר, הרווחה, הכלכלה, ראש הממשלה, אינם רואים את החרפה והבושה? את האנשים הנוברים בפתחי עמותות החסד בשקי שאריות של ירקות שנתרמו מעמותות חסד, הנשים הנכנסות בחשיכה לקבל בגדים משומשים בחנויות החסד, הקשישים אשר אין ידם משגת ממון לרכישת תרופות, ילד עם עיניים פעורות ופה קפוץ המביט בתימהון בשפע בחנות וידיו קפוצות מאחרי גוו.
האם שרי האוצר, הרווחה, הכלכלה, ראש הממשלה, אינם רואים את החרפה והבושה? היאך סומק עז אינו מכסה את פניהם אל מול האנשים הנפלאים חדורי השליחות המתמסרים להביא מזון לכל מך, רש ודל, פועלים ללא לאות כדי שלא תהייה משפחה רעבה בחג, שכל ילד יחוש את החג בלי מבט מושפל ורעב לילי. בעוד ימים אחדים, מאמר זה כקודמיו יושלך ללא כבוד אל מחסן הגרוטאות של ההיסטוריה, לא ימצא אפילו כראוי למעטפת דגים, עד לחג הבא.
האם לא הגיעה העת לעצור את שטף ההבטחות, את תרבות ההבטחות אך לא ההבטחות לקיים, את ההפקרות הבלתי נסבלת, הבלתי נסלחת של אותם המוליכים בכחש בכזב מיליוני אזרחים בלי שליבם ירטט, בלי שעיניהם יושפלו, בלי שיחושו שמעל ראשם משייטים כלהט החרב המתהפכת הבושה והכלימה.
כעס, תסכול, אכזבה וחרון אף אינם תוכנית עבודה. ילד רעב הוא מציאות, מעגלי העוני המתרחבים הם עובדות, כל השאר הבטחות של פוליטיקאים נעדרי אחריות וחסרי בושה. רק יציאה למחאה בלתי אלימה של השבעים והרעבים ביחד נגד התנהלות הממשלה וסדרי העדיפות יכולה להתחיל שינוי. התמורה תתרחש רק אם מיליוני אזרחים מכלל שדרות הציבור יעמדו עם סירים, כפות, התמדה ותקווה ויבהירו: יוקר המחיה אינו גזרת גורל, אין אדם אשר נולד עני, ערבות הדדית אינה רק בעתות שבר וחורבן, גם בעתות חירום ויוקר המחיה הוא עת חירום.