בשנת 1989, בימיה הראשונים של האינתיפאדה, אותה צפיתי זמן רב לפני-כן, כתבתי את הסיפור על 'ילדי החול', המבוסס על סיפור שאירע במציאות בגדה המערבית, בדומה לסיפור קבורת האמבולנסים בעזה לאחרונה. הסיפור הופיע בספר 'אגדות האינתיפאדה', שתורגם לערבית על-ידי סלמן מצאלחה, ונאסר להפצה בשטחים הכבושים. אנא שתפו:
ילדי החול
כשדאוד כועס, מיד יודעים על כך בכל הכפר. קולו העמוק, החזק, החם, בוקע מתוך בטנו האדירה ומציף את הבית עד שזגוגיות החלונות מתחילות לצלצל. סובחיה אשתו חשה תמיד ראשונה בכעסו המתקרב של בעלה וממהרת לפתוח את החלונות, ולהרחיק את כלי הזכוכית ממקור הסכנה. אז יוצא קולו הרועם של דאוד מן החלונות הגדולים אל החצר, ומניס להקה גדולה של זרזירים מעמוד החשמל הגבוה שמאחורי הבית. משם הוא ממשיך ושוטף את הכפר כולו בגלים גדולים ומפיל במרוצתו כלי זכוכית קטנים שלא הונחו במקום בטוח, עד שהוא חולף ועובר את בית-הקברות ומהדהד שעה ארוכה בין כתלי מחצבת האבן בצידו השני של הכפר.
בתוך המחצבה עומד הדחפור של דאוד, ומסיע משם גושי אבן גדולים אל ביתו. את גושי האבן מסתת דאוד לאבנים יפות המשמשות לבניית בתים וקירות, שבילים וגדרות. בכל הכפר לא תמצא איש גדול מדאוד. לא רק בקולו המרעים ובממדי גופו האדירים הייתה גדולתו של דאוד. בשתי ידיו הוא מסוגל להרים גוש סלע גדול, ואיש לא יכול להתחרות בו בסיתות אבנים.
את עסקיו מנהל דאוד בחצר ביתו, העומד בכניסה אל הכפר. זהו בית מגורים לא גדול, הנישא על עמודים ומדרגות צרות מובילות אל פתחו. מתחת לעמודי הבית חונה מדי ערב הדחפור הגדול של דאוד, כאשר הוא חוזר מן המחצבה.
בחצר מסביב פזורים כלי-עבודה ושאריות החומרים מהם בנה דאוד את ביתו. ליד הגדר מתנשאת ערימת חול גדולה שנותרה מתקופת הבנייה. בתוך הבית פנימה מגדלת סובחיה אשתו את שני הבנים התאומים שעוד מעט ימלאו להם חמש-עשרה שנים ואת הבנות הקטנות. בכל ערב, כאשר היה חוזר מן העבודה, היה נכנס לחדרם של התאומים וכל הכפר היה שומע את קריאות הכעס והשמחה של דאוד, שלא היה חוסך מבניו את שבטו ואת אהבתו.
אי-אפשר להתעשר מסיתות אבנים, ואת רוב רווחיו משלם דאוד לבנק כדי להחזיר את ההלוואה שקיבל לרכישת הדחפור. אבל למרות עניו אוהב דאוד את עבודתו, ובזמן שהוא מכה בפטישו על האבנים נשמע קול שירתו בכל רחבי הכפר.
כך חלפו הימים עד שהחלה ההתקוממות הגדולה. שוב לא ניתן היה לנוע בדרכים בחופשיות, ובשל המחסור בחמרי גלם נעצרה הבנייה בכל רחבי הארץ. ללא מלט וללא חול אי-אפשר לבנות בתים, ולאבניו המסותתות של דאוד לא היה עתה כל דורש. עד מהרה שבת הדחפור מתחת לעמודי הבית, והוא היה יושב ומתבונן בו במשך היום כולו, ומנסה להרחיק במחשבותיו את מועד התשלום החודשי של חובו. אבל מחשבות רעות דרכן שהן שולחות שורשים עמוקים, ושוב לא נשמעה שירתו של דאוד ברחבי הכפר.
לא עבר זמן רב וגם בתי-הספר הושבתו, ובניו ובנותיו של דאוד נותרו בבית חסרי מעש במשך כל היום כולו. לאחר זמן הצטרפו התאומים אל חבורת הנערים שהיו מתגודדים ברחובות הכפר, והבנות הקטנות נותרו עם אימן בתוך הבית. כשהחלו הנערים ליידות אבנים בחיילים שהיו עוברים בכפר מדי יום שוב רעם קולו של דאוד וסדק את כל חלונות הבית. בכל רחבי הכפר יכולת לראות נשים האוחזות את כלי-הזכוכית בידיהן, כשהן מסוככות עליהם מפני קולו הנורא של דאוד.
בביתו פנימה היה דאוד עומד ומכלה את קולו בשני התאומים, שעמדו בפני צעקותיו והישירו את עיניהם אל עיניו. הוא לא מצא עוז בנפשו להרים את ידו על בניו, אך מאותו היום אסר עליהם לצאת מן הבית ולהצטרף אל חבורת הנערים הבטלים מלימודים, שבמעשי משובתם שיסו בכפר כולו את החיילים המתוחים כמיתר העומד להיפקע.
יום אחד, בשעה שבניו של דאוד ישבו על גדר הבית בחוסר מעש, רדפו החיילים אחרי חבורת נערים שיידו בהם אבנים, כשהם יורים באוויר ברוביהם. כשראו זאת התאומים מיהרו לקפוץ מן הגדר ולרוץ אל תוך הבית. החיילים, שראו אותם נמלטים לביתם, מיהרו לרדוף אחריהם ופרצו אל תוך הבית, כשהם הופכים בדרכם את כל הנקלע תחת ידם. לאחר שתפסו את הנערים המבוהלים, הוציאו אותם החיילים אל החצר, קשרו את ידיהם ואת רגליהם והניחו אותם על האדמה הקשה, ליד ערימת החול.
דאוד, שחזר באותה שעה לביתו, פרץ בצעקה גדולה ורץ לעבר ילדיו. החיילים, שלרגע הוכו בתדהמה למשמע קולו של דאוד, מיהרו למשוך אותו מעל בניו הקשורים, וכשהם אוחזים בידיו וברגליו השעינו אותו אל הדחפור הגדול ועשו חיפוש בבגדיו. אחר-כך הושיבו את דאוד על הדחפור וציוו עליו לכסות בחול את בניו הקשורים. דאוד סירב למלא את בקשת החיילים, אך אלו הוציאו מן הבית את אשתו ואת בנותיו הקטנות, ולאחר שירו מספר יריות באוויר התניע דאוד את הדחפור. לאט-לאט כיסה דאוד בערימת החול את התאומים, כשכידוני הרובים שבידי החיילים העומדים מעליו על הדחפור מזרזים אותו במלאכתו. לבסוף השלים את המלאכה וראשו נפל בכבדות על חזהו.
דממה השתררה בחצר. החיילים מיהרו להסתלק מן המקום ודאוד ואשתו והבנות עמדו המומים ליד ערימת החול. לאחר שניות ארוכות פרצו האחיות הקטנות בבכי מר, ואימם התנפלה בייאוש על ערימת החול. דאוד, שחשש לפגוע בבניו הקבורים, לקח בידו את חפירה והחל לפנות את ערימת החול. שעה ארוכה עבד כמטורף, בשעה שאשתו וילדיו צופים בו בחרדה. אבל כשהחלה האדמה הכהה להתגלות מתחת לחול הרך לא נראו בה שני התאומים. דאוד זחל על האדמה ומישש בידיו לראות אולי שקעו בה הנערים, אך שני התאומים לא נמצאו שם.
רק אז הבחין דאוד בשני פסי חול שהובילו אל מאחורי הבית. הוא החל לרוץ לאורך הפסים כשבכל כוחותיו הוא קורא בשמם של בניו. צעקתו האיומה של דאוד החרידה את הכפר וניפצה את כל חלונותיו. אבל מאחורי הבית הבחין בשני התאומים הנשענים אל הקיר ומנערים את החול מעל בגדיהם. הוא רצה לומר להם דבר, אך קולו לא נשמע לו. בזהירות הרים דאוד את שני בניו בזרועותיו ונשא אותם אל תוך הבית. לאחר שהניח אותם במיטותיהם נשפך חול דק מקפלי בגדיהם על הרצפה, ואימם מיהרה לפשוט מעליהם את הבגדים ולכסות אותם בשמיכה. לאחר זמן מה החל זרם דק של חול לגלוש מן המיטה אל הרצפה, וכשהרים דאוד את השמיכות מעל בניו יכול היה להבחין בזרם דקיק של חול הבוקע מבין אצבעות רגליהם. הוא שב וכיסה אותם בשמיכותיהם, כשפניו מלבינות מפחד. אחר-כך הניח שני דליים לרגלי המיטות ומיהר לצאת מן החדר.
למחרת היו הדליים מלאים בחול-ים רך ודק, שהמשיך וגלש מהם אל הרצפה וכיסה את המרצפות המשובצות. הבנים התעוררו משנתם הכבדה והביטו בהשתאות בחול הזורם מרגליהם. מאז אותו היום עברו בניו של דאוד להתגורר בחצר, ולעת ערב היו ישנים בין העמודים שמתחת לבית. בבוקר היה דאוד עולה על הדחפור הגדול ואוסף את החול לערימות גדולות מאחורי הבית. המחסור הגדול בחומרי בנייה העלה באותם ימים את מחירו של החול, ולא ייפלא שמאז אותו היום שוב נשמע קול שיריו של דאוד בכל רחבי הכפר. קולו שחזר אליו היה עכשיו חרישי, צרוד ועמוק, ובדברו היה מרעיד את האוויר סביבו כמו פעמוני זכוכית קטנים.