מגיע האביב, ריחות פריחה באוויר, ריחות נקיון, רשימת קניות - מזון ובגדים. רשימת תפריטים וגעגועים. הרבה מאוד געגועים למה שהיה וכבר איננו. להוריי שהלכו מאיתנו מוקדם מדי. למבטים העצובים, למבטים השמחים, הנרגשים שלהם. לעייפות הבלתי נגמרת.
לבישולים. אוי הבישולים! סיר ממולאים של אמי שאין עוד כמוהו. שלא טעמתי דומה לו.
שאינני יודעת להכין כמוהו. שאולי אינני רוצה לגעת בזיכרון הכה יפה הזה, המחמם לב, המחבק באהבה. המכאיב בחסרונו.
גם לעצב שלהם אני מתגעגעת, לדאגות לנו, לתפילות עבורנו. לביטחון שהם יכולים הרבה עבורנו, לכאב הלב שלא הכל יכולים הורים לעשות עבור ילדיהם. כאב אותו אני חשה היום כה חזק. לא הכל היה בידם, לא הכל בידינו.
התפילות שלהם, התמיהות למה שלא צלח. התמיהות שלי למה שלא צולח. הרצון לראותם מחייכים שוב בנחת כשחיוכם היפה מזהיר את עיניהם. את חיינו. והאושר היה כל העת ממש על הסף. עם תפילות לטוב, עם תקווה גדולה שהחזיקה אותם על הרגליים ככל שיכלה עם השקעה רבה.
והחגים היו עשויים לתפארת. בשפע כה רב, בעייפות אינסופית ששכרה בצידה בערב חג מואר, עם המפה המבהיקה, עם השולחן המלא בכל טוב ובכולנו, לבושים לתפארת כפי שאהבו הורי העדינים, האציליים הכה צנועים.
וכשמגיע חג הגעגועים נוקשים בי כדפיקות לב, מזכירים ומבקשים: עשי את הכי טוב שאת יכולה לחג הזה. ואני משתדלת. באהבה ובגעגועים. בכל חג. בשבילם. בשבילי.
רִיבָּה פירות בֵּיתִית / ציפורה בראבי
רִיבָּת פֵּירוֹת מִתְבַּשֵלֶת מַזְכִּירָה לִי
אֶת אִמִי ע"ה כְּפוּפָה אֶל הַסִירִים,
בּוֹחֶשֶת וְטוֹעֶמֶת
בְּאֶצְבַּע נֶחֱרֶכֶת
וְהַסִירִים הַמַהבִּילִים מַדִיפִים רֵיחַ פֵּירוֹת מְתוּקִים.
אֶת אֲבִי ע"ה חוֹתֵך יָפֶה תְאֵנִים וְתַפּוּחִים, גַם חַבּוּשִים, שוֹטֵף עֲנָבִים.
וְהֵם משִיחִים בֵּינֵיהֶם כַּמָה טוֹבִים הַפֵּירוֹת שקָנִינוּ
ואֵיזֶה רִיבּוֹת טְעִימוֹת יֵצְאוּ לָנו.
וַאֲבִי הָיָה אוֹמֵר: "שִימִי עוֹד סוּכָּר
שִימִי הַרְבֵּה סוּכָּר.
שיהיה לנו מָתוֹק בַּחַיִים
שְיִגמְרוּ כְּבָר הַצָרוֹת הַאֵלֶה".
וְאִמִי בְּכַוָּנָה גְדוֹלָה וּבִתְפִילָה מוֹסִיפָה סוּכָּר
הַרְבֶּה סוּכָּר
שְיִהיה מָתוֹק
יהי זכרם ברוך!