קלאסיקה נוספת לבית לסין: לאחר ההצלחות עם אנטיגונה, המלט והדה גאבלר, הגיע היישר מברודוויי ומהתיאטראות הלונדונים אחד המאבקים המיתולוגיים המתרחשים באופן תמידי בתעשיית הבידור. גילנות, יריבות בימתית ושפע של יצרים מבעבעים מתנקזים ל"הכל אודות איב", שמציג בימים אלו, ושמוכיח כי מה שנתכתב בשנות הארבעים של המאה הקודמת עדיין תקף לימינו אנו וביתר שאת.
בחורה צעירה ונחבאת אל הכלים מתגלה ערב אחד בסמוך לתיאטרון. היא טוענת כי שמה איב הרינגטון, ומעידה על עצמה כי היא גרופית מושבעת של הכוכבת התקופתית מרגו קריין. לדבריה צפתה בכל ההצגות עם מושא הערצתה. אשת המחזאי שנקרית בדרכה מובילה אותה אל חדרי ההלבשה, שם תוכל להכיר מקרוב את מרגו. סיפורה של איב ומשיכתה לעולם הזוהר נוגעים לליבה של השחקנית המפורסמת, והיא מציעה לה להפוך לעוזרת האישית שלה.
עד מהרה יתרונותיה של איב מתגלים, וחריצותה, מסירותה ורצונה לשרת את גבירתה באים לידי ביטוי כשכמעט כל מי שמקיף את מרגו לומד להעריך את המציאה החדשה. מטבע הדברים ומתוקף מעמדה, מרגו מאופיינת בכל הסממנים של דיווה: מגלומנית, יצרית, ובעיקר קפריזית. זה מתבטא ביחסיה עם בן זוגה קלמנט האוול, שהוא גם המפיק שלה, ובעיקר עם המחזאי הקרוב שלה לויד רוברטס ואשתו קארן. מריבות תכופות והתפרצויות זעם הפכו לדבר שבשגרה, מה שלא נעלם מעיניה הבוחנות של איב.
ערב אחד, באופן מקרי (על פניו), נבצר ממרגו לגלם את תפקידה, ובדרך "ספונטנית" לחלוטין מחליפה אותה מי אם לא המעריצה המסורה איב. היא קוצרת הצלחה ופרגונים על איכויות משחקה, ונראה כי עבור הבחורה הצעירה לא מדובר במשהו חד-פעמי. עם האוכל בא התיאבון, והוא ענק ועסיסי ובאופן בלתי נמנע מרגו מבחינה בכך ולא יכולה להישאר אדישה. לפתע סיפור חייה של בת חסותה המסתורית מתחיל להיראות מוזר, וסדקים נגלים בפרטים שמסרה על זהותה. לאן הגילויים יובילו? האם איב תמשיך לנשוף בעורפה של האישה שהוותה עבורה השראה? ושאלת השאלות - למי סביבתה הקרובה של מרגו וחבריה בתעשיה הענפה ישמרו אמונים?
יצירתה של מרי אור בנוסח העברי של דורי פרנס ובבימויה של רוני ברודצקי מצליח להלך קסם דווקא בשל הסיפור הלא גרנדיוזי שטומן בחובו. שום עלילה הירואית או אפוס היסטורי, רק אינטראקציה בין שחקנית מפורסמת שנושקת לארבעים, ומבינה שבעולם שלה שמקדש נעורים ורעננות מראה, לא ירחק היום שמישהו תירש את מקומה, ותהיה הדבר החם הבא, לצעירה שאצה לה הדרך. מעמד, יוקרה, תהילה ובעיקר להישאר רלוונטית חרף ההזדקנות ההוליוודית.
קרב חתולות
ברודצקי מוציאה מהשחקנים שלה את המיטב, את מנעד הרגשות וההתנהגויות לצידה וכנגדה של הדיווה. הזירה הבימתית חושפת ביותר ממובן אחד את אחורי הקלעים על שלל הפגמים, היצרים, התשוקות, הקנאה והתחרות הבלתי פוסקת. חילופי הדורות מעולם לא נראו כה מכאיבים, כה דוקרים, בייחוד כשנלווית לכך סכין חדה בין השיניים של מי שאמורה הייתה להיות אסירת תודה על ההזדמנות שניתנה לה. "המחזה בתוך המחזה" מפשט עבורנו תכונות אנוש אלמנטריות, את האישיות החידתית והסוערת של שתי השחקניות הראשיות.
את אדיסון דה-וויט העיתונאי רב ההשפעה מגלם אופיר וייל, נבל ערמומי, המתחזה רוב הזמן לאיש הסוד, אך יודע למנף את המידע שברשותו. דמותו כה שקופה, אינטרסנטית וחפה מקסם אישי עד שאנו מתעבים כל סצנה בהשתתפותו. זוהר מידן היא קארן רוברטס, אשת המחזאי, והאישה בעלת הממון הרב. היא מלהטטת במומחיות רבה בין חיבתה לאיב הצעירה ולמסירותה רבת השנים כלפי מרגו, ומוכיחה כי הנקמה הטובה ביותר מוגשת כשהיא קרה.
בעלה המחזאי לויד רוברטס מגולם בידי תום חגי, והוא נפלא כמי שמצליח להכיל את טירוף הדעת של המוזה שלו, גם אם זה כרוך בחיכוכים ובהתפרצויות הדדיות. הוא מודע לכשרונה, וער למערכת היחסים הטעונה עם בת חסותה הצעירה, מה שלדעתו עשוי להניב לו תועלת. גם בעלה של מרגו, קלמנט האוול, מודע לתחרות הסמויה בין שתי הנשים. בהיותו בנוסף לכל המפיק הוא עלול להימצא בסבך ניגוד עניינים ומערבולות רגשיות, כפי שזה קרה לא אחת. אסף יונש נכנס לדקויות הכי עדינות בתפקיד המבוגר האחראי - זה שמחדיר רציונל לנפשה הסוערת של רעייתו, וזה שכובד ההפקות מונח על כתפו.
קרב החתולות ניטש והוא מפעים ולא בוחל בשום קלישאה הוליוודית. את סוזנה פפיאן כמעט לא ראיתי על הבמה. היא הצטיינה בתפקידיה הטלוויזיוניים והקולנועיים, ומרענן היה לראותה במדיה התיאטרונית. איב תפורה למידותיה - חזות תמימה, כמעט מלאכית, רצון להנעים את חיי סובביה. פפיאן יוצקת באיב של בית לסין אישה שטנית ומחושבת, כזו שנכונה לכל התגוששות. וההתגוששות לא מאחרת להופיע. ומי אם לא מגי אזרזר יכולה להתאים כמו כפפה ליד של מרגו? אחרי תפקידה המרהיב בהדה גאבלר אשתקד, אך טבעי שהדיווה הבימתית תהיה היא.
יש בה הכל, וזה שובה וכובש. היא מניפולטיבית, מחוספסת, מתחנחנת, יפה, חושנית, נקמנית, שולפת ציפורניים, ובעיקר לא מוותרת על מקומה. לא על הבמה, לא בחיק בעלה ולא עם חבריה. זהו קרב חייה, ובדרכה היא ייצוג של כל השחקניות המתבגרות, שלא מוכנות להשלים עם מר גורלן בהיותן חוצות גיל מסוים. היא קוראת תיגר על תעשיית הבמה והבידור, היא משיבה לנשים המפוארות את כבודן האבוד, גבירות ראשונות שהפליאו לגלם תפקידים מיתולוגיים בשנות זוהרן, ורואות בעיניים כלות איך תהילתן חומקת לטובת צעירות מהן.
"זה מוזר קריירה של אישה. אם את עושה קריירה ועוד מחזיקה בה ונלחמת עליה - את לא 'נשית'. כשאת מתעצבנת את נחשבת לביץ', או היסטרית. אם את לוקחת ללב אז את 'חלשה'. כל הזמן מסתכלים עלייך בשבע עיניים. את צריכה להיות דרוכה, וזה מעייף לשחק כל הזמן, כשאת רק רוצה להיות מישהי שאוהבים אותה" - מונולוג תמציתי של מרגו, כשבפיה של אזרזר נשמע כל-כך פנטסטי, טבעי ואנושי. פפיאן ואזרזר מגישות תצוגת משחק מדויקת, מרטיטה, ובעיקר מעוררת שאלות ותוגה על העולם בו הן מצויות. שמא ציר הבמה הזה הוא אספקלריה לעולם האמיתי, למאבקי יוקרה, מגדר וגילנות? כאמור, קלאסיקה נוספת שהיא בראש ובראשונה סיפור אישי על הרצון הכ"כ הכ"כ נואש להישאר רלוונטי.
המאמר הזה מוקדש לאיב לביא, האחיינית הקטנה והמתוקה שלי, שגם היא קלאסיקה בפני עצמה...