תחושה שהולכת ומתגברת בי בזמן האחרון, היא שהמדינה שבה נולדתי ובה חייתי, אינה מה שהייתה פעם. משהו עמוק מאוד משתנה לנגד עיני. אם פעם חשבתי שהמדינה שבה אני חי היא המקום הטוב ביותר בעולם, שבו ארגיש גם הכי מוגן, היום אני ממש לא בטוח שכך הם פני הדברים.
מסתבר שמדינת ישראל היא מדינה ללא גבולות. אם פעם היה הקו הירוק, היום אין כלום, לא ירוק, לא כחול וגם לא אדום. אם מדינה אמורה לספק ביטחון לאזרחיה, מסתבר שישראל היא יוצאת מן הכלל גם בנושא זה, ולא כאן המקום לפרט מה באמת קורה בנושא הביטחון הכללי והביטחון האישי, כאשר הצבא והמשטרה אינם מה שהיו פעם. במקום להגן על אוכלוסייתה, היא, המדינה, רחוקה מלעשות זאת.
אז למה המדינה שפעם הייתה אחרת דומה? לבנק. כן לבנק. ראש הממשלה אינו מנהל מדינה אלא מנהל בנק, שהדירקטוריון שלו פועל אך ורק לטובתו ומנצל את כל יכולותיו 'להטיס' את מנהליו הרחק הרחק מאזרחי המדינה. אם בנק הוא מוסד פיננסי שעוסק בקבלת פקדונות מהציבור, במתן הלוואות ובביצוע פעולות כספיות שונות, אזי בעשורים האחרונים, וביתר שאת בשנים האחרונות, נדמה שהמדינה חדלה מלהיות גוף ציבורי שפועל למען אזרחיו, והפכה לבנק פרטי בידי שלטון שמנצל את מנגנוניה הכלכליים לרווח אישי או פוליטי.
שרים ובעלי תפקידים בכירים צוברים, לכאורה, תחת עינינו הון אישי עצום, ונראים לעיתים כמי שמנסים למשוך מהמדינה לא רק דיבידנד אלא את הכול, כמה שאפשר ובמהירות הגדולה ביותר. אותם פקידים שכחו מה זה לנהל מדינה, ומחקו את שירות הציבור מהאג'נדה שלהם. במקום שהשלטון יגן על הקופה הציבורית, הוא בורח מתפקידו זה, וממנף את כוחו לבנות לעצמו ולטובת יקירי הציבור שמצביע עבורו, אימפריה כלכלית במקום לדאוג לאזרחיו. אנא אנו באים? קחו לדוגמה למשל את אריה דרעי ויצחק גולדקנופף. יש עוד מישהו? אה, נזכרתי, גם מנהל הבנק.