זעקת השבר - זו הכותרת של השורות הבאות. זו כותרת המועתקת מרשימתו של גדעון לוי (הארץ) שעניינה, חופש העיתונות בעיניו של לוי (הארץ, 6-4). כאשר מקוננים בעלי טורים על הפיחות שחל במצב החופש ממנו נהנית התקשורת, הכוונה בדרך כלל למעורבות השלטון בנדפס ובמשודר. אך האם התקשורת מקפידה על החופש לפרסם, או שגם התקשורת נוהגת "לסנן" או "למיין" את הראוי לפרסום, לשיטתה. ברשימתו, מלין גדעון לוי על פסילת שידור התחקיר על רמי דוידיאן שהציל או לא הציל עשרות בני אדם בטבח נובה. הפסילה היא ציווי של ערוץ 13. ובכן, ערוץ מסוים החליט לפסול לשידור תחקיר שבוצע על-ידי ערוץ מתחרה. האם אין צעד זה בולם את חופש הפרסום העיתונאי? האם לא קיימת תופעה של פסילת חומר עיתונאי לפרסום? גם הכרעה כזאת כרוכה בחופש לפרסם או לא. בל תלין על התופעה המערכת של הארץ. פסילה - משמע החלטה לגיטימית במסגרת חופש העיתונות. מו"ל העיתון, גם כן במסגרת העיקרון של חופש העיתונות, רשאי להחליט מה יפורסם, או לא יפורסם, בעיתונו. הרי עיתון זה נוהג בצמצום - לשון המעטה - בחומר עיתונאי המוטה לצד ימין - וגם צעד זה נעשה במסגרת חופש העיתונות. זכותו של המו"ל להחליט לכאן או לכאן. ולכל החלטה יש מחיר! והארץ יצמצם, או יתעלם או אף יגדף כל הטיה ימינה של חומר המועמד לפרסום. בהארץ חוזר ומכונה בנימין נתניהו בפיו של אחד הכותבים הבולטים: "האדם השפל ביותר בדברי עמנו", אך מועלם מעיני הקוראים צד "ימני" מקרב החומר המיועד לדפוס. בהארץ גם יוכל הקורא להיתקל, לעתים, בסגנון בלתי ראוי לפרסום, לטעמנו. אך חומר מן הסוג הזה מתפרסם גם מתפרסם! ישים לב הקורא לביטויים מעליבים, אישיים, המוטחים בכל שדר אשר "יעז" לשלב במאמרו או בדיווחו, נימה חיובית כלשהי כלפי נתניהו. גידופים, לשיטת הארץ, נכללים למשל בטורי ביקורת הטלוויזיה. וראש ממשלה ראוי שיהיה נתון לביקורת חריפה ככל שתהא. אוי ואבוי לשדר אשר ינהג באיפוק בבואו להגיש לדפוס דיווח בעל נימה מאופקת, כאמור, כלפי נתניהו. במסגרת חופש העיתונות הוא, אכן, "רשאי" לנקוט בסגנון כרצונו, כדעתו, אך יביא בחשבון גם את הערך הבא: הדיווח חייב להיות בהיר ונהיר. בל נשכח: המאזין או הצופה ממתין להסבר שיעשיר את הבנתו בסדר היום הציבורי. גם לשם כך נוצר החופש העיתונאי, ולתועלת הכלל!