קוֹלוֹ שֶׁל הַטֶּבַע / אֲבִיבָה גּוֹלָן עֲנָנִים וְרֻדִּים מְצַיְּרִים שָׁמַיִם כְּמוֹ שְׂמִיכָה שֶׁהִצְמִיחָה כְּנָפַיִם. מָה רוֹצִים הֵם לוֹמַר בַּמֶּרְחָב אוּלַי מְבַשְּׂרִים עַל זוּג מְאֹהָב. קוֹלוֹ שֶׁל הַטֶּבַע צָלוּל וּבָהִיר שַׂמְּחִי אֶת לִבֵּךְ, כָּתַבְתִּי לָךְ שִׁיר. צְלִיל מֵיתָר מְזַמֵּר בִּשְׂדֵה כַּלָּנִיּוֹת לָךְ נִרְקָם כְּמַרְבַד כְּלוּלוֹת. יָמִים נִלְהָבִים מְפִיצִים אַהֲבָה מַיִם רַבִּים לֹא יָמֵסּוּ אֶת הַלֶּהָבָה, פִּרְחֵי אָבִיב מְרַקְּדִים בְּגַנֵּךְ הֲיִי בְּרוּכָה, קוֹרְאִים הֵם בִּשְׁמֵךְ.

כללי

השיר הוא במהותו רומנטיקה במיטבה. הטבע והדמיון כמקורות לריגושי ליבה של המשוררת, הצמאה לאהבה. הנחמה פורתא למשוררת היא מהטבע ולא מעלם החמודות לו היא מצפה. ישנה מתיקות ורוך המהולים בעצב סמוי העולה ברקע משורות השיר. המשוררת, כך נראה, רגישה ביותר והיא מבקשת אהבה. אך לפי שירתה האישית ההיזון החוזר עדיין רחוק ממנה. לפי שירתה של אביבה רואים שהיא מאוד מחוברת לספר הספרים התנ"ך ושיבוצים או הרמזים לתנ"ך נמצאים כמעט בכל שיר ושיר שלה, לרבות גם בשיר זה. המשוררת כותבת בגובה העיניים כמו שרחל המשוררת בשירה "ניב" דיברה על הניב הפשוט: " אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק". בשיר זה ניכרת ההקפדה על הניב הפשוט בלא "מליצות" ו"אמרי נוי" כדברי רחל. והייתי מסיים פתיחה זו ואומר כשם שקוֹלוֹ שֶׁל הַטֶּבַע צָלוּל וּבָהִיר כך דברי המשוררת צלולים וברורים

בית ראשון:

עֲנָנִים וְרֻדִּים מְצַיְּרִים שָׁמַיִם כְּמוֹ שְׂמִיכָה שֶׁהִצְמִיחָה כְּנָפַיִם. מָה רוֹצִים הֵם לוֹמַר בַּמֶּרְחָב אוּלַי מְבַשְּׂרִים עַל זוּג מְאֹהָב. החלקים הרומנטיים ביותר בטבעו של עולם בחסות הטבע השמימי הם בשניים: ליל ירח המאיר על ספסל האוהבים וכן שעות הדמדומים או השקיעה, בהם השמים נצבעים בצבעי צהוב, אדום וורוד. חלומות ורודים הם סימן לרוך, לאהבה לונועם וכך גם שמים ורודים. והאדם, הנותן לעצמו לעוף על-כנפי הדמיון, יכול לראות בענני השמים צורות שונות כמו שאנו רגילים לומר; ענני נוצה, ענני כבשים. אך אביבה אוהבת את ההיפוך, ואצלה העננים הם כמו המכחול של שלמה אבן-גבירול וראו: כתב סתיו בדיו מטריו) המציירים שמים. נשמע בומבסטי אך זה יפה שבשיר הענן מצייר את צורות השמים, או אם תרצו יוצר את הרקיע, כמו שורש שמעלה מעליו צמח. כמו שבאחד משיריה על האדם, השירה והעץ היא כותבת: " ומה הוא העץ אם לא האדמה הנטועה בשרשי שנותיו". אחד האמצעים החשובים בשיר, ובכך ניכרת גם אומנותו של המשורר, היא הפתיחה שלו. כאשר הפתיחה מפתיעה או מחדשת או מיוחדת היא עשויה למשוך את הקורא אל תוך השיר, אם היא בנלית, שכיחה או סתמית הקורא עלול לעזוב את השיר כבר בתחילתו. המשפט "עֲנָנִים וְרֻדִּים מְצַיְּרִים שָׁמַיִם" הוא דוגמה טובה לאומנות המשורר הפותח שיר במשפט מדהים, מפתיע ויפה כזה. וזה מה שאביבה עשתה. השורה השנייה היא דימוי על הדימוי הראשון (לא רצוי לטעמי, מעמיס על השיר) אך המעניין הוא הרמז לתנ"ך - הכנפיים! שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד: בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו--וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. ישעיהו פרק ו פסוק 2. והעננים המציירים שמים מדומים בשיר למעין שמיכה שהצמיחה כנפיים, היינו הדמיון של המשוררת בהסתכלה אל על. עתה היא שואלת את עצמה מה מבשרים לה עננים ושמיים, שמיכה וכנפיים? מה המסר שלהם אליה? וכאן נובעת מתוך עומק ליבה משאלת הלב שנרמזת בראיה הדמיונית שלה של זוג מאוהב, היינו היא ובחיר לבה.

בית שני

קוֹלוֹ שֶׁל הַטֶּבַע צָלוּל וּבָהִיר שַׂמְּחִי אֶת לִבֵּךְ, כָּתַבְתִּי לָךְ שִׁיר. צְלִיל מֵיתָר מְזַמֵּר בִּשְׂדֵה כַּלָּנִיּוֹת לָךְ נִרְקָם כְּמַרְבַד כְּלוּלוֹת. המשוררת מציינת מתוך שמיעתה וראייתה את התופעה; הקול של הטבע, לפי שהיא שומעת אותו, הוא צלול וברור. בבית ראשון הטבע ביטא את עצמו בציור (העננים את השמים). בבית שני היא כבר שומעת את קולו של הטבע. והקול ברור, נהיר וישיר אליה. הקול הצלול הזה מעביר אליה אותות מהטבע והיא מצליחה לכתוב שיר לעצמה. מתרגמת את קול הטבע לשיר. הקול הוא צליל מיתר (רמז למיתר הלב) נהשמע בתוך שדה כלניות. אדום הוא סמל לאהבה חזקה ובוערת, היינו מיתר = מיתר הלב. צליל נוצר מרטט המיתר. כלניות מבטאות את הצבע האדום של שלהבת האהבה. וכאן שוב הדמיון פועל. הצליל הזה, צליל האהבה כמו מבשר לה את התקרבות יום הכלולות. כלולות מזכיר לי את שיר השירים (ביום חתונתו וביום שמחת ליבו). צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה--בָּעֲטָרָה, שֶׁעִטְּרָה-לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם, שִׂמְחַת לִבּוֹ. (שיר השירים ג 11)

בית שלישי

יָמִים נִלְהָבִים מְפִיצִים אַהֲבָה מַיִם רַבִּים לֹא יָמֵסּוּ אֶת הַלֶּהָבָה, פִּרְחֵי אָבִיב מְרַקְּדִים בְּגַנֵּךְ הֲיִי בְּרוּכָה, קוֹרְאִים הֵם בִּשְׁמֵךְ. מעין סיכום לשני הבתים הקודמים - ימים של טוהר של שמים מצוירים. קול צלול של הטבע, וכל המשתמע מכך, אלו ימים נלהבים. ימים בהם נפש המשוררת צהלה ושמחה ובאושר נגלית אהבתה לעיני כל. רואים כאן אסוציאציה ברורה לשיר השירים: מים רבים לא ימסו את הלהבה ובשיר השירים מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה (שיר השירים ח פסוק 7). וכאן דימוי לחוגגים בחגיגת הכלולות של המשוררת, שהם אנשים כפרחי אביב הרוקדים בחתונתה, והם מברכים אותה וקוראים בשמה.

פרשנות הצורה

משקל - השיר רובו כתוב במשקל האנפסט עם ימבים, בבית האחרון השורה השנייה המתקשרת עם המקרא מתחילה דווקא בטרוכאי. הדגש על מים. שלהבת האהבה כל כך חזקה שהמים לא יוכלו לכבות אותה. המשמעות של ה"מים" כאן היא אמביוולנטית: כלומר ההטעמה על המילה מים בטרוכאי נותנת למילה משנה תוקף והרמז להיותה מקור חיים ולא רק אמצעי כיבוי. בית וחרוז - השיר מחולק לשלושה בתים והחריזה עקבית בצורה של אא, בב,

סיכום

השיר הוא שיר כמיהה לאהבה באמצעות גרמי הטבע וציורי דמיון מזווית ראייה אישית לחלוטין. השיר מחורז, שוטף וזורם. יש עצבות מסוימת מאחורי השורות אך מלפני השורות השיר משדר אופטימיות.

כמה מילים על המחברת

אביבה גולן: משוררת, פזמונאית וזמרת טובה. יקירת העיר חולון. רבים משיריה הולחנו (350 שירים) פזמונים ושירים כאחד. כותבת בפשטות, בגובה העיניים, קריא לכל. שיריה מלאי רגש ואהבה; לאדם, לטבע ולעולם. השירה היא בדרך כלל לירית וגם בפזמונים שהיא כותבת יש אומק מסוים ולא מעט תיאורי מצב ולעיתים גם מסר. לאחרונה יצא ספר חמישי דיגיטלי בו מופיעים רבים משיריה ולא מעט מהם הולחנו וניתן לשמוע גם את המנגינה.