כשתימנים מכירים

כשאנו, בני העדה, מכירים זה את זה בנסיבות שונות, תמיד אנו מוצאים חוט המקשר בינינו: או קשר משפחתי או קשר חברי. והנה התחוור לי, שכב' הרבנית ברכה קאפח ז"ל היא דודתו של שלום צדוק, ושם משפחת נעוריה הוא צדוק. שימשתי יד ימינה של הרבנית במשך 35 שנה, וטרחתי ארבע שנים שתקבל את "פרס ישראל" (1999) על "מפעל חיים". בנסיעה זו יצרנו חברות נעימה בינינו, ונפעמנו איך שהעולם קטן ואיך אנו קשורים בדרך זו או אחרת אחד לשני. אחרי מספר ימים שוחחתי בטלפון עם יגאל, והסתבר, שהוא הכיר היטב את בני משפחת אמי חנה סיאני לבית שרעבי, שעברתה את שם המשפחה משרעבי ל"שרון". יגאל סיפר שהוא מכיר אותם, כי לאחד מבני משפחת שרון הייתה חנות למוצרי חשמל באותו רחוב בו הם גרו. פלאי פלאים! בין השאר, סיפר לי סיפור זה הנוגע לחג הפסח והידוע לי, כי בילדותי ונעורי גרתי בשכונת "נחלת צבי", מובלעת תימנית הצמודה ל"מאה שערים". אני מגישה לפניכם את סיפורו המופלא של יגאל תמיר (תם) בלשונו העשירה.

"סיפור מעשה בפתחו של האביב"

לקראת חג פסח הבא עלינו לטובה, ירדנו - יהורם ידידי האדריכל האפגני ואנוכי - לשכונת 'מאה שערים' לקנות קמח מצה ממאפיית הפסח ברחוב רפפורט, ליד השטיבלך, ובכך לקיים את מסורת המשפחה האפגנית מזה דורות - לאפות את המצות, כל משפחה בביתה. בקרבת היעד קיבלו את פנינו פשקווילים וכתובות שזעקו מקירות האבן בלא להותיר ספקות בכוונתם. הנה אחד: 'ציוני אינו יהודי!' - אי-אפשר היה שלא לזהות כאן את הדגל הפלשתיני ואת הצבע הירוק החמאסי של האותיות, אותו ירוק סימבולי, חביב הנביא מוחמד, שאם יהין חלילה יהודי בתימן לעטות לבוש בצבע זה - אחת דתו למות! והנה השני: 'ציונים ארורים סופכם קרוב!!!' (ושוב דגל פלשתין). ועוד קודם לכן ראינו את השלישי: 'המעבר לכלבים וציונים אסורה' (הטעות במקור)... נכנסנו אל המאפייה וראינו כעשר עמדות טחינה המורכבות מגלגלים המונעים ביד אדם, ובאים לשם אברכים ונערים, ומקדימין לתפוס מקום ליד אחת העמדות שנתפנו. 'לשם מצות מצווה' - הייתה הברכה נשמעת שוב ושוב מפיותיהם. ואני זוכר, כי בדידי הווה עובדא (ע"פ שבת קמ.), וכי בימי נערותנו הקדומה היינו באים לשם כך למאפיית 'מצות יהודה', שנתמקמה בצמוד לשכונתנו, ומבחינתנו היה העניין לפני הכל תרגיל כושר ופיתוח גוף. ואני נזכר, כי הבולט מבין כולנו היה תלמיד כיתתי יצחק ברזילי (ברזאני) - לימים עורך דין - שהצליח יותר מכולם להאריך בהפעלת המכונה, וקיבורת זרועו הימנית עוררה את קנאת כולנו. היה זה ברזילי, שדודו, עולה הגרדום משה ברזאני הי"ד, הקדים את תלייניו, ובמעשה גבורה עילאי פוצץ עצמו, יחד עם מאיר פיינשטיין הי"ד, בתא הנידונים למוות במגרש הרוסים. ניבט מולנו זוג אברכים מיוזעים, שהאחד מהם, בעל סגולות קואורדינציה מעוררות השתאות, מניע בידו האחת את גלגל המכונה, ובידו השנייה אוחז פלאפון ומעיין בו ממושכות, להורות לנו, כי אין מנוס מפגעי הקדמה אפילו כאן, ואולי לקיים ולשחזר מה שנאמר (בנחמיה ד, יא), כשנחלצו בני ישראל לבנות את חומת ירושלים נוכח פני האויבים: 'באחת ידו עושה מלאכה, ואחת מחזקת השלח...'.

לגולני או לגבעתי?

טרם יציאתנו פניתי אל מספר צעירים, שגילו חריצות יתר בפעילות המצווה הספורטיבית ואיתגרתיהם: - 'כל הכבוד, חבריה, אני רואה שהכושר הגופני שלכם מעולה! אז מה אתם אומרים: לגולני או לגבעתי?' הם נותרו המומים ודמומים, ואני - כפרובוקטור נודע בשערים - לא הרפיתי: - 'בחוץ ממתינות שתי משאיות עם סרדיוטות מוסווים, שמלאכתם לכידת עריקים לקסרקטיני הכופרים...' באותה שעה נראה היה, כי בשניות הראשונות לא ידעו הללו אם אמת בפי או בדיה היא. אפילוג: וכשיצאנו מן המאפייה, נזדנבה אחרינו להקה בת כמה וכמה סקרנים, שהלכה ותפחה ונתעבתה ככל שהאצנו צעדינו, והסקרנות שעוררו שתי דמויות כה זרות ומוזרות, שאינן שייכות למרחב התרבותי הצר, משכה את תשומת לבם של הנוהים אחרינו, ונתגברה על הוראות רבניהם: 'הישמרו מקרבת הציוניסטים - אסור להתרועע עימם אף לא כדי שיחה בטלה - שמהם תצא רעה חולה.' אמר האחד: - 'בהוראת גדולי הדור אין לנו חלק ונחלה בצבא הכופרים!' - 'גדולי הדור ? למי כוונתך ?' - סנטתי בו. - 'בראשם הרה"ג ר' שמואל אויירבך, זצוק"ל'. - 'אהה, אתה מתכוון לזה שייסד והנהיג את הפלג הירושלמי. ובכן הטה אוזן, ושמע: אביו של רב שמואל זה הוא הגאון ר' שלמה זלמן אויירבך, שבוודאי אינו נופל בחוכמתו וביראת-השם שלו מאלו של בנו, ואין עוררין על כך שר' שלמה זלמן זה נחשב לאחד מגדולי הפוסקים - אם לא הגדול מכולם - במאה העשרים למניינם! הכרתיו אישית, כיוון שלמשפחת אימי היו עימו קשרי שכנות. והנה, באחד הימים פנה אליו אחד מתלמידיו, וביקש רשות להעדר אותו יום מן הישיבה שבראשותו כדי לנסוע לצפון. - 'מה יש לך בצפון ?' - תהה הרב. - 'חשקה נפשי להשתטח על קברי צדיקים בגליל' - השיב התלמיד. וזו לשון הרב שלמה זלמן: 'בשביל מה לנסוע לצפון כשאני חש צורך להתפלל על קברי צדיקים - אני עולה להר הרצל, לקברי החיילים שמסרו נפשם על קידוש השם...' - פסק פסוקו ולא יסף. נתאשרו לי הדברים על-ידי הרב הראשי י. מ. לאו, ושמעתים גם מפי הרב י. בצרי, בנו של זקן המקובלים הירושלמי.' וממש כאן מיהרו מרבית בני החבורה שנזדנבה אחרינו לנטוש את המקום ולהתפזר, כנשמרים ונזהרים ממגפת הדבר/השחין. ולהשומע ינעם..." סיימתי לקרוא את שכתב ידידי החדש יגאל תמיר (תם), ואני מקווה שאף אתם, כמוני, נהניתם מסיפורו. חג פסח שמח לכם ולבני ביתכם.