סילבי קשת נפרדה מאיתנו סופית, וזה חץ בלב. היא בישרה את הניו-ז'ורנליזם לא במובן של התערטלות הכותב בפני קוראיו, אלא בניפוץ דמויות לאומיות ונבחרי ציבור כרודפי כבוד, כוח, כסף וזימה. את קציני הצבא הבכירים היא כינתה "דגנרלים", בעידן שבו הם היו אפופי קדושה כאפיפיורים, אדוני הארץ... היא לא התחנפה לעורכיה. סילבי לא עבדה בשביל אף אחד. מיטב כתיבתה לדעתי התרכז במוסף הארץ, בעמוד שהוקדש רק לה, שחציו היה בדרך כלל תמונה גדולה והשאר טקסט מתומצת. בעידן ההוא, עצם העימוד הזה נחשב למהפכה. שלא לדבר על אישה שכותבת על פוליטיקה ללא מורא. גם בחייה הפרטיים. היא גידלה לבד את בתה, וכשטומי לפיד המנוח הזמין את עצמו לביתה ותקף אותה מינית - היא הגיבה ב"ברכיה" היישר לביצים. היא סיפרה לי על כך שנים רבות לפני שהרשתה לעצמה לפרסם את זה בפומבי. נשים בדרך כלל חוות קיפאון וחולשה כשהן מותקפות. היא לא. טוב, טוביה אושרי, במצוות רחבעם זאבי, שרף את דלת ביתה. כשכתבתי הספד על שכנתי נוסראת אשכנזי ז"ל, אישה קשת יום שגידלה לבד שני בנים מיוחדים, החזיקה מכולת קטנה רק כדי להעסיק אותם, ולא שכחה לטפח, עם גבה הכפוף, את גינתה ביומיום - היא כתבה לי שהיא מצפה ממני להספד דומה ולא פחות ארוך. אז כמו נוסראת גם סילבי הייתה מנכשת את העשבים שלנו, אחר כך את הערוגה כולה, ולבסוף השמיעה ברשתות החברתיות את אכזבתה משדה הקוצים שהפכנו להיות. "זה לא הצליח לנו כל כך, המדינה", אמרה. עם כמה עיתונאים/יות יכולתי לדבר על ספרות, שירה והיסטוריה? מעטים, אם בכלל. עם סילבי זה היה תענוג, יחד עם כוס שבלי, במסעדה מתחת לביתה. ידיה כבר רעדו מהפרקינסון, אבל היא הייתה צלולה לגמרי, צולפת כהרגלה. "רק אל תהיי לי קדושה מדי", הזהירה. איך אהבתי את ההערות האלה שלה. משחקי המילים והוויצים הלשוניים שאפיינו אותה הולידו דור של עיתונאים חקיינים. הם לא עלו על המקור. היא הודתה שתחקירים זה לא בשבילה. את זה יעשה מוטי גילת. היא כאן בשביל לתווך אותם בשפתה המיוחדת. היא נעלבה כשטוקבקיסט כינה אותה "זקנה בלה", קללה נפוצה בעידן האלים והגילני הנוכחי. היא כבר רצתה שהמסע ייגמר, אבל המוח המשיך להתעדכן באקטואליה המוטרפת, במדינה חסרת מנוח, שאין בה רגע של נורמליות משעממת. מקווה שעכשיו יש לה מנוחה. אהבתיך, סילבי.