כותרת המאמר נכתבה כבר אז בשנת 1979 (בג"ץ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר) ויצרו ציפייה סבירה, לפחות לשיטתנו, כי בתוך זמן סביר כל הגורמים הנוגעים לדבר, בראשם שב"ס, ישכילו לייעל, להפנים את האמירה הכה חזקה. אכן, האמירה כאמור מבטאת את התפיסה הפינולוגית ולפיה אין להשיג את מטרותיה של הענישה הפלילית על-ידי פגיעה בכבוד האסיר/ה ובצלמו/ה כאדם/בת אדם. והנה, ביום 9.4.25 פורסם ברחבי המרשתת תחילה על ניסיון התאבדותה של אשת העסקים לשעבר ענבל אור, פרסום ששונה בהמשך אך לאיומה בהתאבדות, אחד מאיומים אחרים שהשמיעה ברוח זו בפני אנשי שב"ס עובר לכך בעקבות תנאי כליאתה הקשים כשהיא מבודדת לחלוטין מכל אסירה. על ענבל אור הוטל כזכור מאסר של 7.5 שנים בגין עבירות מרמה והלבנת הון. הגם שלשיטתנו מדובר בעונש שיש להקל בו באופן ניכר, נתמקד עתה בתנאי מאסרה הרומסים ביד גסה את כבודה באופן אסור שבית המשפט יוצרך לתת על כך את הדעת ככל ותוגש עתירת אסירה מטעמה. האסירה אור שוכנה בתא שכינויו "חללית" וייעודו לשמור על אסירות ברמת סיכון גבוהה, במקרה שלה גם מפני פגיעה בעצמה לאור איומי התאבדות שהשמיעה כאמור. עם זאת, אין היגיון ובמושגים של המשפט - סבירות או מידתיות - בתנאי כליאה כאלה כנגד מי שנפשה "כנועה". כליאה שכזו יש ותוביל להחמרה במצב הבריאותי ואפילו אם יש בכך "שקט תעשייתי" לשב"ס. עינינו הרואות והקוראות, עת שחרורה דובר בפצצה מתקתקת של אותה נפש שהקרע בתוכה הלך והעמיק וקראה בכל נפשה לעזרה - הגם שכלפי חוץ אלו היו אמירות של התאבדות. בפועל היא לא פגעה בעצמה. ומה החליטו בשב"ס לעשות כדי לעזור לאסירה אור? הוסיפו לפגוע בכבודה באמצעות ענישה משמעתית: חודש ללא רכישת מוצרי קנטינה וללא ביקורים בגלל שביקשה לשלוח יד בנפשה. ברי כי ההחלטה אך תרע את מצבה חס ושלום . איפה החמלה ? ההיגיון בהחלטה שקיבלה בשב"ס הייתה כביכול הרתעת כלל האסירות על פני העזרה לאסירה שבמצוקה.כאילו באמת המבקש לשלוח יד בנפשו מפאת קשייו הנפשיים מורתע מאי רכישת מוצרי קנטינה. נראה שכל מה שהאסירה אור צריכה ומלכתחילה הייתה צריכה זו רגישות למצבה. כידוע, בהיכנסה אל הכלא קיפחה את חרותה, אך את חרותה. כבודה אסור שיקופח גם אם התנהגותה אינה שגרתית ודורשת בירור רפואי מקצועי צמוד ומעמיק יותר ממה שנעשה עד כה. גם האמצעי הכנסת האסירה התומכת שהוכנסה לתאה של אור לאחר המקרה ושתפקידה להשגיח על מי שעולמה חרב הינו בבחינת מעט מדי ( וכמעט ) מאוחר מדי. פשיטא שבידודה ובטח הענשתה על מצוקתה לא עומדת במבחן המידתיות ובעיקר האנושיות. עונש המאסר נועד למנוע חרות .הא ותו לא. כשבית המשפט פוסק עונש מאסר הוא מבטא את השקפתו שעצם מניעת חרות עונה על הצדקת הענישה ועל שיפוטו בדבר חומרת העבירה ונסיבותיה. טוב יעשו אם כך בשב"ס אם יבטלו את הענישה על אתר ויגלו יתר רגישות בעניינה לעתיד לבוא.