אני שואל את עצמי בכל חג מאז ה-7.10 למה אנחנו מאחלים חג שמח? לא רק יהודים ליהודים. גם יהודים למוסלמים ולנוצרים. וההפך. האם רק משום שזו מסורת לברך? האם יש בה, בברכה, מן תקווה סמויה לעתיד טוב יותר, או שמא תקווה שהטוב הקיים יימשך? למה למשל אנחנו מברכים בשנה טובה ולא בשנה מצויינת? או שנה טובה מאוד? למה להסתפק רק בטוב? הבקיאים שבינינו מרבים גם לצטט מן המקורות (לפחות של שלוש הדתות המונותיאסטיות) ולתבל את הברכה בפתגם או משל עתיק יומין שיש בהם מוסר השכל שניתן ללמוד ממנו. רגע לפני הפסח, הוא חג החרות, אנחנו שוב מברכים בחג שמח. אך האמת שלי היא שאין פה חגים שמחים מזמן. הדברים נכתבים לא על-מנת לזרוע ייאוש בלב אלו הקוראים שורות אלה. הם נכתבים משום שאין לנו באמת על מה לשמוח. אלא אם אנחנו מסתפקים בכך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ככה זה אצל היהודים, או לפחות אצל אלו שמברכים. הגעתי עד הלום? אני מברך. תודה לאל, תודה לבורא עולם, תודה לקדוש ברוך הוא. תודה. מכאן ועד לחג שמח, שבו נאכל, נשיר, ונסב כולנו לשולחן, כפי ששרים ב"מה נשתנה" המרחק הוא גדול. ישראל של תשפ"ה, או 2025, היא מדינה שמורכבת מחברה שסועה. מבלי לעשות קידום מכירות לספר שכתבתי, היא חצויה בין אנשים עם אידיאולוגיות שונות, היסטוריה שונה, נרטיבים ומעל הכל זהויות שונות. בתוך קבוצת הרוב היהודי ובתוך קבוצת הרוב הלא יהודי. ביציאת מצרים כל בני ישראל התלכדו תחת מנהיגותו של משה, לפחות על-פי הסיפור המקראי, ויצאו ממצרים. ב-2025, יציאת עזה נעשית בטפטופים. ללא הנהגה ישראלית מוסכמת וללא הנהגה ישראלית שמחפשת לחבר את הציבור הישראלי, על כלל קהילותיו הדתיות והאחרות. אלו שיצאו מהשבי בעזה - בתשפ"ה - יצאו בזכות נשיא ארה"ב. אנחנו יכולים להתפלפל פה ארוכות על משמעותם של קלפים, מטבעות, חרסים ומשניות שמצאנו במחקרים שלנו. ברמה האישית, אני מניח שכל אחד מאיתנו מצא/ה סיפוק במחקר השפה, הדת, התרבות, הצבא, הפוליטיקה ועוד של האזור המרתק שנקרא המזרח התיכון. ברמה הקבוצתית - הלאומית, האזרחית והדתית - אנחנו לא מחוברים. לא מלוכדים. חלקנו מחרימים. בשבילי זה חג, אבל לא שמח. כל המגמות שהיו בחברה הישראלית לפני ה-7.10 נותרו בעינן. חלקן אף החמירו את הקיטוב והשסע. אנחנו יכולים להיות עסוקים ביום יום האישי, לחיות בבועה, לא להקשיב לחדשות המתרגשות עלינו כל שעה (ולפעמים כל חצי שעה), אך בסופו של יום, המציאות פוגשת את כולנו בכל מקום ציבורי. בישראל של 2025 יש רשות מחוקקת נבחרת ובעלת סמכות ורשות מבצעת בעלת סמכויות. אין הנהגה לאומית שמשרתת את כל העם. אני יודע בביטחון מוחלט (סליחה על הנחרצות) שיש פה לא מעט שנעים בכיסא בחוסר נוחות, ואולי גם הפסיקו לקרוא את מה שכתבתי משום שהרגש גבר על השכל. אבל. אבל אם תקשיבו לראש ולא ללב תגלו שבישראל יש היום שלטון שיש בו חברים שחושבים ששלטון הרוב הוא עריצות הרוב. דמוקרטיה, על מגרעותיה, אינה עריצות הרוב. היא שלטון הרוב. יש בה איזונים ובלמים. אפשר וצריך לדון במינון אותם בלמים מעת לעת. אסור לרמוס רשות כזו או אחרת. רמסת? אתה לא דמוקרטיה. אני יכול לתאר לעצמי שאתם אומרים בלב שתכף יבוא ההסבר של הונגריה. אז זהו. שלא. את המחקר שעשיתי על הונגריה אני משאיר למי שמתעניין לקרוא לבד. אז למה החג לא שמח, לפחות בשבילי? לא רק בגלל הקרע בחברה הישראלית. משום שהעתיד לא מבשר טובות. באמריקה שולט עכשיו איש הפכפך, שהוא סוכן כאוס. הוא שולף הצהרות וחוזר בו על בסיס קבוע. ככה לא מנהלים מדינה ברצינות, שלא לדבר על ניהול העולם. הבעיה הישראלית בסיפור הזה היא שיש לא מעט אנשים שמספרים לי בשיח שלי איתם שטראמפ הוא המשיח. ממש ככה. אני לא יודע אם ומתי המשיח יבוא, אבל אם הוא בא בדמותו של טראמפ, אזי כיהודי, לא למשיח הזה פיללתי. הסטירה הפומבית שהוא נתן השבוע לבנימין נתניהו היא בשפת הכדורגל כרטיס צהוב. כלל לא בטוח שזה סוף המשחק מבחינתו. אפילו אם אתה רוצה להתיישר עם טראמפ, קשה לצפות מתי הוא יתהפך. וזה אחד שאמר לנתניהו: תהיה הגיוני. חג שמח. חג חרות שמח - הוא לא.