כאשר מנסים להתייחס לרמטכ"ל ולמפקד חיל-האוויר ולתגובתם למכתב המילואימניקים, עליו חתומים מי שאיבדו את אמונם בשיקול הדעת של מפקדי הצבא ומנהיגי העם לגבי המשך המלחמה והשלכותיה על החטופים, צריך לזכור את מה שנעלם מעיני רבים - זו השפה שהמשיבים למכתב הזה מדברים.
שני הנמענים, הרמטכ"ל ומפקד חיל-האוויר, משרתים את המדינה, כל אחד מהם בין שלושה לארבעה עשורים. אכן, זוהי תקופה ארוכה מאוד בשלבים הקריטיים ביותר בחייהם. במסגרות שבהן שני הבכירים היו, ועדיין, לומדים ומשכללים דברים רבים, אך בעיקר את השפה שבה מדברים.
לכל מקצוע, קבלן בניין, שופט או רופא, יש שפת דיבור אחרת. השפה היא הצורה המילולית להבעת כל דבר, יהיה זה מסיפור אהבה עד קבלת הנחייה לסיים שירות למשל. אורתופד טוב מדבר אורתופדית, שפה שנפרולוג לא יבין. כל אחד שופט כמעט כל דבר על בסיס הכלים שאותם רכש בתקופה שבה היה במסגרת מסוימת. כך גם בקשר לשני האישים, מפקד חיל-האוויר והרמטכ"ל, שניהם מדברים צהלי"ת-פיקודית שוטפת.
הכלים של שפה זו משתכללים כל העת מחד-גיסא, ומצטמצמים מאוד מאידך. לפיכך התגובות שלהם לכל מיני אירועים הפכו להיות בהתאם - קצרות וחדות, ולא תמיד נעשה שיקול דעת נרחב. דווקא תגובות לאירועים, ראוי שישתפו בהן דוברי שפות אחרות גם כן.
נראה, שהתגובה הפעם לא משחקת לידי המפקדים. היא אינה נראית פרופורציונאלית למכתב, שהתגובה החריפה עליו מעוררת תמיהה, ואף מחשבה שייתכן שהיא, התגובה, נגזרת של תגובת מדינאים או פוליטיקאים בכירים ולא תגובה שיש בה שיקול דעת עמוק ואפילו כזה שיימצא מחוץ לקופסה. סוג של יריה מהמותן בסגנון "אני אראה להם."
מדינת ישראל נמצאת בצומת דרכים מורכבת ביותר, ונראה לי שהוויתור הקל על חותמי העצומה, יכול, במקום לסייע ולהראות שגם שם למעלה יש איזה ניצוץ של אור, להכות כמו בומרנג בעוצמה דווקא בחוסנה של המדינה.