כאשר הכאוס גדל כללי המשחק הפוליטי משתנים בכל רגע נתון, והרגשות מקבלים משמעות שונה. אי-שם בשנות ה-60, אפרים קישון המציא את ארבינקא, ישראלי ערמומי, יצירתי ובעל כישרון ייחודי לשנות את כללי המשחק, תוך כדי משחק. אתה משחק דמקה? הוא משחק שח. אתה משחק שח? הוא ממציא לוח חדש שבו הכלים שלו תמיד מנצחים.
היה משהו מצחיק, כמעט תמים בדמות הזו. כי ארבינקא לא באמת רצה לנצח, הוא רק לא היה מסוגל להפסיד. ומה שהוא כן ידע זה לאלתר. אלתרן ענק.
אבל יש הבדל גדול בין לאלתר במשחקי קישון לבין לאלתר כשמדובר במשא-ומתן על חיי אדם. התחושה היא, שבחודשים האחרונים מישהו בלשכת ראש הממשלה החליט להפוך את הדמות הסאטירית הזו למציאות מדינית, דרך שינוי כללי המשחק, לפי הצורך.
בשבוע אחד נמסר שהפסקת אש תסייע לעסקה. שבוע אחר כך מדווחים לנו שהמשך הלחימה הוא שמוביל ללחץ על חמאס. יום אחד צריך רשימת שמות של חטופים, ביום שני פתאום אפשר להתקדם גם בלי. מה שהיה "בלתי נתפס" אתמול - הפך להצעה לגיטימית היום, ולהודעה לעיתונות מחר.
אבל הציבור כבר מזמן לא שחקן במשחק הזה. הוא רק יושב ביציע מרוחק, מבולבל עד תום, עוקב אחרי הדינמיקה התזזיתית, תוהה האם מישהו בכלל מחזיק בלוח החוקים.
אולי זו בדיוק הבעיה: כשכל מהלך הופך לאלתור, וכל סתירה מוסברת כהברקה, זה כבר לא תחכום, זו חוסר מדיניות שמשאירה את הציבור המחולק נבוך. וכשזה קורה על גבם של חיילים, אזרחים, משפחות שכולות וחטופים, זה כבר ממש לא מצחיק, אפילו מעליב.
במובן מסוים, אפילו ארבינקא, דמותו של קישון היה מרים גבה. לא אחת, שתיים! ומה איתנו? או כמו שהיום שואלים, מה יהיה עלינו?