היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על טקסט מאת באסל עדרא, הלקוח מתוך שיחה עם יובל אברהם, בסרט 'אין ארץ אחרת', עליו זכו בפרס האוסקר לא מזמן. את ההרהור והשיר ואת 930 ההרהורים והשירים האחרים
אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.
השירה מלווה אותי כל חיי. כנער תמיד לקחתי איתי ספר שירה לכל מקום, ובתשע עשרה השנים האחרונות כתבתי יותר מתשע-מאות הרהורים קצרים על שירה, אותם אני שולח באימייל למנויים שלי. אחרי עשרות שנים של שירה הזורמת בדמי כחלק משגרת היומיום אני מוצא שירה בכל מקום: לעיתים בסיפור של עגנון או בנימין תמוז או מאיר שלו, לעתים בטקסט של ויטגנשטיין או דקארט ולפעמים בספר בישול או בתוכנית בישול טלוויזיונית (נסו להקשיב פעם לאייל שני, ותגלו הררים של שירה).
לא מזמן צפיתי בסרט התיעודי זוכה האוסקר 'אין ארץ אחרת', של באסל עדרא, יובל אברהם, חמדאן בלאל ורחל שור. הסרט לא חידש לי דבר, משום שגרתי בבית הורי בכפר הערבי אבו-תור בירושלים שתושביו גורשו ממנו, ליד הגבול עם ממלכת ירדן. גדלתי בכפר ערבי שגדרות אבן הפרידו בין הבתים, שלא היו בו דרכים סלולות, ועצי זית צמחו במגרשים הריקים ליד שטח ההפקר במורד הגבעה, מול ארמון הנציב.
כשהייתי בן שלוש-עשרה ראיתי במו עיני את הכיבוש. במצלמת קודאק אינסטמטיק צילמתי חיילים דוחפים ברובים מכודנים ילדים-נערים מפוחדים מן הכפר הערבי, שעיניהם מכוסות בפלנלית וידיהם קשורות. דודי הצנחן סיפר איך חבריו נהרגו ואלו שנותרו טבחו בתושבי העיר העתיקה, והוא לקח אותנו דרך שער ציון לסמטה צרה שבצדה הימני קיר גדול ומשמאל בתים צפופים, כשלפתע הופיעו דחפורים והרסו את השכונה כולה (שכונת המוגרבים) והפכו אותה למה שמאוחר יותר נקרא רחבת הכותל. בין הקירות ההרוסים נערמו רהיטים ומשחקים ובגדים וכלי שולחן. מאוחר יותר נודע לי שהיו שם גם אנשים חיים, שלא הספיקו להימלט.
לאחר המלחמה הורי נסעו לחו"ל, והשאירו אותי לבד בבית הערבי שבכפר הערבי, שקירותיו מצופות באבן ודלתותיו עשויות ברזל. ביום קיץ אחד נעצרו לפני השער זוג ארמנים צעירים מן העיר העתיקה, לבושים בחליפות, עם שתי ילדות קטנות, ושאלו באנגלית טובה אם ארשה להם להיכנס לראות את הבית שבו גרו לפני שגורשו ממנו. אסור היה לי להכניס הביתה אנשים זרים, ועד היום אני מתבייש בזה.
אני זוכר איך טיילתי לבדי על הר הצופים ובסמטאות העיר העתיקה, שהייתה שוק גדול וצוהל של ריחות ומאכלים ומוצרים מוזרים, וסוחרים נלהבים שאהבו להתמקח ונראו מאוד מרוצים מן המציאות החדשה וההזדמנויות החדשות. כשלמדתי בתיכון היינו הולכים לאכול לַחְם בַּעֲג'וּן, שקראנו לו פיצה ערבית, מול המשטרה שליד שער יפו, ובלילות הקיץ היינו מבלים בין דוכני האבטיחים (במלעיל) מול שער שכם, ואוכלים פרוסות אבטיח חתוכות עם גבינה.
בשנים הראשונות נדמה היה שהפלשתינים היו מרוצים מן הכיבוש, מן השווקים ההומים, התיירים, ומקומות העבודה החדשים. חיינו במדינה דו-לאומית, בשבת נסענו לעשות קניות ולאכול במסעדה בבית-לחם, ותושבי העיר המזרחית התערבו בחיי העיר המערבית ומצאו מקומות עבודה בתחומים רבים. אני זוכר את ערב-חג המולד בכנסיית המולד בבית-לחם, ואת הטיולים בהרודיון וביריחו. איש לא דיבר אז על מדינה פלשתינית או על היפרדות.
כשהשחררתי מן הצבא, לאחר שחזרתי הלום-קרב מן המלחמה, כבר הקימו את ההתנחלויות החדשות ותחושת הביטחון והשלום הזמנית הסתיימה ראיתי איך לאט-לאט דוחקים את הפלשתינים מאדמתם, איך מתעצמת הגזענות ושנאת הזרים, איך בתגובה החלו מקררים להתפוצץ בכיכר ציון והחרדה הציפה את הארץ. מאז ראיתי איך מתעצמות החרדה והשנאה והגזענות, ומולן ההדתה שהפכה את תנועת החופש השמאלנית של הפלשתינים לארגון דתי, עד שהאלימות הפכה לתרבות הישראלית החדשה והמובנת מאליה.
הארץ שבה גדלתי הפכה ל'ארץ אחרת', שדוחקת מתוכה את מי שרצה לחיות בה בשלום. לא מצאתי דבר חדש בסרט 'אין ארץ אחרת', ולמרות זאת הוא ריגש אותי עד דמעות. לא הופתעתי מהרס הבתים, מסתימת הבארות, מן הירי בילדים או מאכזריות החיילים ומטרור המתנחלים. מה שהפתיע אותי היה נקודת המבט של יוצרי הסרט. זה לא היה סרט על פשעי המלחמה הישראלים, המוכרים לי מזה כמעט שישים שנה. נקודת המבט של הסרט אינה ביקורתית, והיא הזכירה לי את נקודת המבט של הנסיך הקטן בספרו של אקזופרי, המתבונן מלמטה, בהשתאות, בפרדוקסים חסרי ההיגיון של 'הגדולים'.
הסרט המיוחד הזה מתעד את הדיאלוג בין באסל עדרא לבין יובל אברהם, שמצטרפים לתושבי מסאפר יטא שבתיהם נהרסים שוב ושוב על-ידי החיילים והמתנחלים, והם שבים ובונים אותם מחדש. הידידות בין שני הצעירים, הפלשתיני והישראלי, הפתיעה אותי באופטימיות המייאשת שלה, באמונה שתמיד ניתן לשוב ולבנות, יחד, מקום לחיות בו, בשיתוף. אני מודה שאינני שותף לאופטימיות הזו, וזה מה שגרם לי לבכות בזמן שצפיתי בסרט החומל הזה ובידידות הבלתי אפשרית, ובדיאלוג המתעקש להמשיך, למרות הכל.
בסיפורו של באסל עדרא, מתוך הדיאלוג שלו עם יובל אברהם, מצאתי את השיר הזה, שבחרתי בשבילו את הכותרת 'האיש הצהוב והאיש הירוק', שהזכירה לי את סיפורו של יהונתן גפן על האיש שהגיע "מסיפור אחר". באסל מספר בשיר הזה על המציאות בה הוא חי, מציאות המבוססת על חלוקה לשני סוגי בני-אדם שאינם יכולים להיפגש, ולמרות זאת, בסרט, הם נפגשים. השיר, הממחיש יותר מכל תיאור אידיאולוגי או פוליטי את האפרטהייד בשטחים הכבושים, נמנע משיפוט, ומסתפק במעין צילום:
הוא נפתח בקלוז-אפ, בתיאור של שתי מכוניות: "שְׁתֵּי מְכוֹנִיּוֹת יְכוֹלוֹת לַעֲבֹר: לוּחִיּוֹת צְהֻבּוֹת, לוּחִיּוֹת יְרֻקּוֹת". אין הבדל בין המכוניות, מחוץ לצבע לוחיות-הרישוי שלהן, שהן צהובות או ירוקות. אלו, כמובן, התוויות הדמיוניות של דעותינו הקדומות, שמפרידות בינינו לבין האחרים, השונים מעט מאיתנו.
באסל ממשיך לתאר את המציאות: "מְכוֹנִיּוֹת יִשְׂרְאֵלִיּוֹת הֵן צְהֻבּוֹת, הֵן יְכוֹלוֹת לָנוּעַ בְּחָפְשִׁיּוּת בְּרַחֲבֵי הָאָרֶץ. לִי אָסוּר לִנְהֹג בָּהֶן" צבעה של הלוחית הצהובה, הקטנה, מתפשטת עד שהיא מתארת את כל מי שיש לו חופש תנועה. באסל מכיר בכך שאין לו חופש תנועה, משום שחסר לו קצת צבע צהוב. פעם, במקומות אחרים, מה שהפריד בין הזכויות היה צבע העור. בארץ-ישראל, בה כל האנשים דומים כל-כך, רק צבע לוחיות הרישוי מפריד בין בעלי זכות התנועה החופשית לחסרי זכות התנועה.
זה פשוט: "מְכוֹנִיּוֹת פָּלֶסְטִינִיּוֹת הֵן יְרֻקּוֹת, אָסוּר לָהֶן לַעֲזֹב אֶת הַגָּדָה הַמַּעֲרָבִית". באסל אינו כועס על מי שמגביל אותו. הוא אינו מבקר את הכיבוש, את הרס הבתים, את הגזענות והאלימות. הוא מתאר רק את העובדות, במין פליאה על כך שצבע לוחית-הרישוי הקטנה היא מה שהופך אותו לאדם חסר זכויות. השיר מסתיים באבסורד, שהוא המציאות של מי שהצבע הירוק הוא צבע הגדר של הכלא שבו הוא כלוא, מציאות שאין לה הסבר הגיוני, מציאות דטרמיניסטית הקובעת את גורלו של אדם בהתאם לצבע לוחית-הרישוי של מכוניתו: "כָּל הָעוֹלָם בָּנוּי עַל חֲלֻקָּה: אֲנָשִׁים יְרֻקִּים, וַאֲנָשִׁים צְהֻבִּים".
עכשיו, בסופו של השיר הזה, אני מבין מדוע בכיתי לאורכו של הסרט. בכיתי משום שלא הבנתי את הפער הזה בין באסל, שגדל בכפר ערבי, ולוחית קטנה כולאת אותו בכלא ענק ששולל ממנו את זכויות-האדם שלו, לביני, שגם אני נולדתי בכפר ערבי, אולי אפילו באותו הכפר, אבל צבע לוחית-הזיהוי של מכוניתי אפשר לי לנוע ללא הגבלה, ללמוד, לטייל וגם לברוח מן המקום הנורא הזה שבו צבע לוחית-הרישוי הופך לטרור שאינו מסתיים.