זה יום ההולדת הלאומי שלנו. נכנסנו משפחות בודדות (בית יעקב) לתוך הרחם המצרי, והגחנו מתוכו ביד חזקה ובזרוע נטויה כעם חדש בהיסטוריה, "עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כהגדרת פרעה. הזיכרון השאיר אותנו חיים ובועטים אלפי שנים, גם בהיותנו מפוזרים באלפי קהילות, חסרי ארץ ונתונים לגחמותיהם של עריצים.
בליל הסדר יהודים שִחְזרו את ליל היציאה ממצרים, והתעקשו לבער חמץ ולאכול מצות גם ברגעים הקשים בהיסטוריה. דווקא אז, בהיותנו בקומות התחתונות של הייאוש, זכרנו את השחרור הפלאי והבשורה שהביא לנו ולעולם. כך התחזקנו, ורוחנו התעודדה לצלוח את המשברים והמשוכות האימתניות שעמדו בדרכו של כל דור.
כמו אוהב הממתיק את שפתיו החרבות עם שמה של אהובתו, חזרנו על ההבטחה שניתנה למייסד האומה: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם, אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה...". זאת פורמולה היסטוריוסופית: נחיה בארץ ואז נצא לגלות, שם יענו וישעבדו אותנו פריצי אדם, שבתורם ייענשו על כך. בסופו של התהליך ההיסטורי נצא מרחם האומות ונשוב הביתה ברכוש גדול, בעיקר רכוש תרבותי ורוחני.
אמנם נִגְלֶה, אבל בוודאות נשוב הביתה: "ודור רביעי ישובו הנה!" – אם לא מחר אז מחרתיים או בעוד אלף או אלפיים שנה. ההבטחה הזאת, היא שעמדה לאבותינו ולנו, והחייתה אותנו בגלויות השונות, גם בבקעות המוות המלאות עצמות יבשות. ידענו שתתקיים והעברנו את התקווה מדור לדור.
מדינת ישראל היא התגשמות ההבטחה ופריו של הזיכרון בן אלפי השנים. המדינה הזאת, שנלחמת לשחרר את חטופינו משבי הפראים בעזה, יכולה לעשות זאת מכוח זיכרון הפסח, ולא מחילולו.
בורות לאומית, אטימות חברתית ואירוניה היסטורית הן, שפיזור הפיתות אירע בעיר העלייה הראשונה, שמייסדיה ראו בתורה ובמסורת העתיקה את הבסיס לתקוות הדורות: הפיכת הארץ לנווה פורח במדבר כפי שניבאו נביאינו. הם קראו למקום "רחובות", והדהדו את תפילת יצחק, הצבר הראשון, לנוכח באר המים שמצא: "כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ". חג מצות שמח!.