חייבים לדבר על עמנואל מקרון ומשפחת נתניהו, כי ההבדל ביניהם הוא לא רק עניין של סמנטיקה, רטוריקה וקלאס, אלא ההבדל בין גישה בונה, רציונלית, ליברלית וצופה פני עתיד, לבין גישה הרסנית, משיחית, מבוססת-נקמה וצופה פני עבר.
מקרון, נשיא צרפת ובמידה רבה גם מנהיג העולם החופשי בעת זו (בהיעדר מנהיג ראוי לתואר בארה"ב), מציע בשני פוסטים (שפורסמו בטוויטר בארבע שפות - צרפתית, אנגלית, עברית וערבית) חזון אסטרטגי ברור שמהווה מסגרת לסיום הסיוט שנמשך כאן מאז ה-7.10.23:
הפסקת אש בת-קיימא, שחרור החטופים, חידוש הסיוע ההומניטרי וחזרה למו"מ שתכליתו, בסופה של דרך, חלוקת הארץ לשתי מדינות: ישראל בטוחה ומוכרת (שכנראה תונהג על-ידי ממשלה חדשה, אם כי זה לא כתוב במפורש) ופלשתין נטולת חמאס ומוכרת גם היא, שמונהגת על-ידי ממשלה אמינה שעברה רפורמה מקיפה. במקביל, מקרון פועל גם למען נורמליזציה בלבנון, שימור הפסקת האש שם והובלת המזרח התיכון לעתיד פחות עקוב מדם, גם אם מעת לעת הוא חוטא בנאיביות אירופית מסוימת ביחס אליו.
מאידך-גיסא, בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל - ולפניו בנו הגולה במיאמי - חוטאים בוואטאבאוטיזם שמוציא אותם קטנים ועלובים, ובמקביל, כשהם מנסים להתייחס לגופו של עניין, מייצרים תגובה שמוציאה אותם פופוליסטים ריקניים ולאומנים: ראשית, בבחירה הלא-מפתיעה של הבן לפתוח בקללה ("Screw you!". חלאס בן אדם, אתה בן 34, לא בן שלוש וארבעה חודשים. עד מתי?);
שנית, בניסיון להשוות בין מצבם של הפלשתינים חסרי הזכויות לזה של תושבי קורסיקה, קלדוניה החדשה וגינאה הצרפתית, למרות שתושבי שתי הראשונות הם אזרחים צרפתים בעלי זכויות אזרח מלאות והשלישית קיבלה עצמאות לפני 67 (!) שנה; שלישית, בקביעה העצובה שלפיה לעולם לא תקום מדינה פלשתינית - כלומר, ישראל הרשמית נוטשת את המו"מ, וחותרת תחתיו להמשך הכיבוש ו׳ניהול הסכסוך׳ במקרה הטוב, או סיפוח במקרה הרע, שייגמר במדינה אחת בין הירדן לים שהיא מדינה דו-לאומית עם שבעה מיליון יהודים ושבעה מיליון פלשתינים במלחמת אזרחים עקובה מדם, או מדינת אפרטהייד לכל דבר ועניין.
מקרון הוא לא מושלם. אבל הוא מנסה. יש לו תוכנית. יש לו חזון. הוא פועל למענו בשיחות עם עבאס, בפגישות אינסופיות עם מנהיגי אירופה, בכינוס ועידות מדיניות. נתניהו, מאידך-גיסא, בעיקר עסוק בלהרוס: את עזה, את הדמוקרטיה, את הלגיטימציה לתחרות פוליטית, את המפעל הציוני עצמו.