אני, כמי שמלטף את פסגת העשור התשיעי לחיי, מודה לתאטרון "גשר" על חוויה מרגשת, שחוויתי כצופה במחזה הנושא את השם "מסעות אודיסאוס", שכתב המחזאי רועי חן בהשראת "האיליאדה והאודיסאה" של הומרוס. המחזה מיועד לילדים, אך אני ורעייתי הקשישים נהנינו משלל ההתרחשויות על הבמה בהצגה שהייתה מיועדת לילדים. נהניתי מההתרחשויות התוכניות המסעירות וגם דרך הביצוע המושלם של מבצעי התנועה, הריקודים והמוזיקה כובשת הלב. נוספו לאווירה האומנותית בניית התפאורה המתנועעת. כשמדובר בתפאורה, אותי כבשה בובת הציפור ומגיע מילות תודה למעצבי הבובה. לנדבכי ההנאה האומנותית שלי מההצגה אני מוסיף עוד נדבך, המעוגן בעברי - עבר של ארבעים וחמש שנות עבודה בהוראה במערכות החינוך בישראל ובשליחויות בבתי ספר יהודים בחו"ל, וזאת כדי להסב את תשומת הלב של חברי המזכירות הפדגוגית ושל שר החינוך, שיעשו הכל כדי להפגיש את תלמידי בתי הספר בישראל עם החוויה האומנותית, המצפה להם בצפייה בהצגה "מסעות אודיסאוס" המיועדת לילדים. בית ספר נועד גם להעניק חוויות אומנותיות לתלמידים. ומובטח לו לקבל מנות גדולות של חוויות אומנותיות. היה לי נעים להתנתק מהדם ומהרצח בעלילה, שהומרוס מספר. היה נעים להתנתק מהאלים הזועמים על אודיסאוס, מלך אתיקה, לאחר הניצחון במלחמת טרויה. מסעו הביתה לאחר שניצח במלחמת טרויה היה אמור להימשך עשרה ימים, אך הוא נמשך עשר שנים, כי צבאו של אודיסאוס עלה על שרטון של מעשי ביזה מהטרויאנים המובסים בעת חגיגות הניצחון, מה שעורר את חמת האלים, שהאריכו את השיבה הביתה בעשר שנים. היה לי נעים להתנתק מזיכרונות ההתמודדויות שלי כמורה עם תרגומו של המשורר שאול טשרניחובסקי מיוונית עתיקה, כשטיילתי עם תלמידי בשיעורי ספרות על פני עלילות האיליאדה והאודיסאה. נכבשתי אחרי מה שריגש את רועי חן במיתוס בבואו לכתוב מחזה המיועד לילדים. מחזה, שאחד מגיבוריו הוא ילד, הממתין לאבא הלוחם עשר שנים למרות שהבטיח לבנו לחזור אחרי עשרה ימים. רועי חן כתב את המחזה עלי, אני הוא הילד איתן מפתח תקוה, שבתקופת מלחמת העולם השנייה אבא שלי התגייס לצבא הבריטי. מה שאמור היה לדברי אבא שלי, להיות פרידה רק לכמה ימים נמשך כמה שנים, שקרעו אותי לגזרים וגרמו לי להתפרצויות של בכי וזעם - איפה אבא. אימא הבטיחה לי, שכשהיא תסיים את סריגת הסוודר, אבא החייל בצבא הבריטי יחזור הביתה. היא הספיקה לסרוג לי סוודר ועוד סוודר וגם לבן דודי סרגה סוודר ואבא לא חזר הביתה. גם בהצגה האם מבטיחה לבנה, שאבא יחזור כשהיא תסיים את מלאכת הסריגה. את מה שחוויתי בחיי כילד בעשור הראשון לחיי, חוויתי כקשיש בעוצמות מסעירות בגבהי העשור התשיעי לחיי באולם של תיאטרון גשר. רציתי לקום ממושבי בשורה הששית לחבק את האמא, הסורגת לבנה סוודר, ומבטיחה לו, שבתום מלאכת הסריגה אבא יחזור. אני ראיתי את אימא שלי בפתח תקוה, האמא הדומעת שסרגה וסרגה ואבא חזר אחרי יותר מדי שנות המתנה. רועי חן מצא במיתוס את הסיפור שלי, כשבבית אני ממתין לאבא. אני ואמא מתגעגעים לאבא שמתמהמה, ומתעכב אי-שם יותר מדי זמן. בעלילה המקורית אבא לא חזר כי האלים כעסו עליו ועל חייליו. במקרה שלי פשוט המלחמה התארכה מעבר למה שאבא סבר בשנת 1939. רועי חן העלה בפנינו את מה שכולנו רוצים - רוצים לחזור לבית החם. החטופים בעזה ובני משפחותיהם היו משוכנעים שתוך כמה ימים כולם חוזרים הביתה והכמה ימים הפכו למאות ימים של געגועים הביתה. המפונים ביישובי הצפון והדרום היו משוכנעים שתוך כמה ימים יחזרו הביתה. כשיצאנו מאולם התיאטרון, רעייתי ואני שמנו פעמינו לכיכר החטופים, שם פגשנו את דני מירן מיסוד המעלה, שבנו החטוף, עמרי מנחל עוז, 556 ימים מעונה ומורעב מתגעגע הביתה.