כמה מילים על שטח ומלחמה: אחרי קום המדינה, צבא של טרקטורים נשלח מהקיבוצים כדי לחרוש את האדמות שמהן הערבים ברחו או גורשו. המבצע הלאומי הזה קבע את היכולת של מדינת ישראל לפרוח ולקדם התיישבות.
המלחמה הנוכחית שוב החזירה אותנו לבסיס של הציונות. התיישבות, קליטת עלייה והגנה על המולדת. על זה אנחנו נאבקים, הגנה על המולדת זה לא רק ססמאות על כובעים אלא גיוס לכולם. והתיישבות זה גם שטח וגם שליטה ביטחונית.
בשבוע שעבר כתבתי על הצורך לייצר חקלאות בפרימטר, ולהפוך את צפון הרצועה לשטח ישראלי. הרעיון המסדר הוא הרחקת הגבול וגביית מחיר. חקלאות של הקיבוצים בשטח של עוד שני ק"מ וסיפוח האזורים הגבוהים לישראל יאפשרו שליטה והרחקת האיום. כך בסוריה (החרמון הסורי), כך בלבנון - שליטה על רכס ההרים הגבוה.
בין התגובות שקיבלתי על כך היו שקראו לזה "משיחיות", במיוחד לחלק של החזרה לאזור דוגית וניסנית - שטח גבוה ששולט על צפון הרצועה ועל שדרות ועל נתיב העשרה.
האמת הפוכה: מדובר בפרגמטיות מדינית, בציונות פשוטה ובביטחון בסיסי. כדי למנוע את האפשרות של טבח נוסף - צריך לשבת שם, לייצר חיץ ולגבות מחיר. כדי לצרוב בתודעת העזתים את מחיר הפגיעה בישראל - צריך לקחת שטח. כדי למנוע שליטה בתצפית ואש - צריך לשבת במקומות הגבוהים.