במיתולוגיה היוונית מופיע סיפור אגדה על עוף הפניקס המופלא. על-פי אותה אגדה, אין בעולם כולו אלא עוף אחד כזה, ומקומו אי-שם במדבר הלוהט. אלף שנים חי העוף, וכאשר הוא מרגיש עייף וזקן וחלש, הוא משליך את עצמו אל האש ונשרף. מתוך האפר הזה הוא צומח ועולה מחדש - רענן, צעיר ונכון לבאות. בגלל מקום מושבו של העוף הזה במדבר, הוא נקרא בתלמוד "עוף החול" - סמל לתקווה וליכולת להחזיק מעמד. בכל מצב אפשר למצוא מקבילה ל"עוף החול" - סמלם של כל המתעקשים, על-אף הקשיים, ומסרבים להתייאש. כדי להבין לאשורם את הדברים דלעיל אתייחס למבחר פרטים העולים מן הספר, "עוף החול" " שבו פיזאר מספר את קורות חייו.
פיזאר נולד בשנת 1932 בביאליסטוק, פולניה, למשפחה יהודית אמידה, משכילה ובעלת מעמד של מנהיגות בקהילה היהודית הגדולה (כשמונים אלף איש). הוא חי חיים מאושרים ורגילים בחיק משפחתו עד גיל שלוש-עשרה, ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. פיזאר הופרד ממשפחתו העניפה והועבר באחת מרכבות המשלוחים הידועות ממחנה ריכוז אחד למשנהו. עם תום המלחמה שוחרר מהמחנה על-ידי הצבא האמריקני. במשך תקופת-מה עסק בעבריינות (מכירת חפצים גנובים, דברי מזון וקפה מזויף בשוק השחור, ואספקת נערות גרמניות לחיילי הצבא האמריקני), ואחר-כך אתרוהו קרובי משפחה והביאוהו לביתם בצרפת, ומשם נשלח לדודים באוסטרליה.
הוא החל ללמוד, סיים בהצטיינות את לימודי המשפטים והוסמך כעורך-דין, לאחר שהתגבר בהצלחה על מחלת השחפת שנדבק בה במחנות. הוא המשיך את לימודיו לתואר שני ולדוקטורט בארצות-הברית, וצבר פרקטיקה בינלאומית משגשגת. נישואיו הראשונים לא הצליחו, אך נסתיימו ביחסים טובים עם האישה-לשעבר ועם שני ילדיהם. לבסוף - כמו בסיפורי האגדה - מצא את אשתו היעודה, נולדה לו בת, הקריירה שלו חובקת-עולם, והוא קנה לו מעמד כיועץ לרבות מממשלות העולם. השאלות העיקריות, התשובות והלקח החשוב איך הצליח ילד בן שלוש-עשרה להחזיק מעמד בתוך גיהינום מחנות המוות בתקופת השואה? איך הצליח נער שצמח בעולם של אלימות, השפלות ורעב, להיחלץ מחיי העבריינות, שנסחף אליהם בעקבות קושי החיים במחנות ולהיכנס למשטר של לימודים מפרכים ומסודרים?
כאשר הגיעה השעה לטקס בר-המצווה שלו, כבר הייתה המשפחה בגטו, ולא בביתה בעיר. פיזאר מתאר חיים של קור, סבל ורעב בגטו, ואנשים שנחשבו להגונים נדחפו על-ידי הרעב והמצוקה לגנוב זה מזה את המצרכים החיוניים לחיים. אבל בתוך כל זה מתכונן שמואל פיזאר, אותו תלמיד-רבנות צעיר, לטקס בר-המצווה. וכך מתאר הוא בספרו: "המלמד האומלל התקשה לשכנע אותנו כי העולם עדיין מתנהל מתחת לעינו הפקוחה של אלוהים... קריאה בתנ"ך בגטו לימדה אותי אמיתות בנות אלמוות. המלמד... שוחח עימי על אודות רדיפת היהודים על-ידי הפרעונים, הבבלים, הפרסים, הרומאים, האינקוויזיציה הספרדית, הצארים הרוסים, ועכשיו הרייך של היטלר. חשתי קרבה אל אותן משפחות שבמרוצת הדורות נגזר עליהן לחוג את בר-המצווה של ילדיהן בחשאי... ראיתי את עצמי בעל זכות גדולה - אולי מפני שעכשיו הגיעה הרדיפה הזאת לשיאה - בהיותי בנו של העם הזה, ויהי מה".
הלקח החשוב
מסיפורו של פיזאר עולה כי בעקבות החיים בגטו הגיע אל מחנות המוות בתחושת גאווה על היותו יהודי. ומכיוון שיש יתרון לאדם שמשלים עם הנתונים שנולד איתם, הרי בימים ההם גישה כזו לחיים הייתה נכס חשוב פי כמה וכמה. היא סיפקה סיבה להתאמץ ולהמשיך לחיות. על סף חיסול הגטו, אביו של פיזאר הוצא להורג, וכן דודים ודודות ומשפחותיהם. פיזאר, אמו ואחותו היו יחדיו עד לפינוי לרכבות ההשמדה, שאליהן הובלו נשים וגברים בנפרד. מכאן והלאה, הוא היה לבדו לגמרי.
היציאה שלו מהגטו היא מהלך הממחיש יותר מכל את משמעות הביטוי "כעוף החול". פעם אחר פעם פיזאר מצא דרכי עורמה להינצל מן המוות. כאשר נשלח לקבוצה המיועדת להוצאה להורג, ניגש בפשטות לדלי ולסמרטוט רצפה שהיו בפינה, והחל שוטף את הרצפה כאילו זה תפקידו. הוא שטף ביסודיות את כל החדר, והמשיך אל הדלת והחוצה. הוא מצא לו שני ידידים נאמנים - נער שהיה חברו עוד בגטו, ובחור הולנדי חזק ובריון - ושלושה אלה סייעו זה לזה וחילצו איש את רעהו מצרות שונות. חמש שנים כמעט היה במחנות. ואז, פינו הגרמנים בחיפזון את שרידי היהודים למצעד המוות. הצבא האמריקני התקרב, ופיזאר - שהיה כשלד מהלך - הצליח לברוח. הוא רץ בתוך האש אל הטנקים האמריקניים, וצעק לעברם בשארית כוחו: "יברך אלוהים את אמריקה!" והוא ניצל.
ואז החלה תקופת העבריינות שלו. פיזאר מתאר בפירוט רב את חייו בעולם התחתון בגרמניה, שהוא וחבריו היו חלק ממנו. הם המשיכו לחיות בעולם שבו הרשע שולט, שבו "כל דאלים גבר", ולאדם ולחייו אין ערך. ואז הצליחה דודתו מצרפת לאתר אותו. מהמעט שסיפרנו כאן, ברור שמדובר באדם, שיודע להסתגל למצבים שונים. תקופת העבריינות (והדשדוש באפר שמדבר) נמשכה קרוב לשנתיים. פיזאר היה אז נער בגיל שמונה-עשרה. החיבור המקרי עם קרובי משפחתו הקים את פיזאר מהחורבות של חייו ורק האמון שנתן בקרוביו החזיר אותו אל דרך המלך. "עוף החול" אינו רק סמל אלא מושג המכיל לקח - בכל אחד מאיתנו טמון הכוח לחזור אל דרך חיים המביאה לשגשוג אישי וחברתי.
במלאת 80 לכניעת גרמניה, וסיום מלחמת העולם השנייה עלינו להבין שהיינו כעם שהתנער מחורבות העבר, והשתקם כמו "עוף החול". האלטרנטיבה תמיד אורבת בפינה: אובדן הריבונות על חיינו ושיבה למדבר, לאנטישמיות ואף לאבדון.
ערב יום השואה תשפ"ה
תחי מדינת ישראל
הערה: אודות סיפור חייו האישיים של שמואל פיזאר תוכלו לקרוא בספרו "כעוף החול". סיפורו של נער שעבר דרך גיהינום השואה, השתקם, הגיע לקריירה בינלאומית משגשגת, ושב ובנה חיים נורמליים למרות כל הקשיים.