בגלות היינו קורבנות, ולכן חלמנו על "משיח נקמות", עטוף בגלימה ארגמנית, ספוגה בדם יהודי שנשפך באשכנז ובפולין שינקום את נקמתנו בגויים. אבות הציונות - ברנר, ז'בוטינסקי - מרדו בדמות היהודי הרופס. הם ביקשו לבנות יהודי חדש, חזק, שמסרב להיכנע לתודעת הקורבן. ואז באה השואה. הציונות נאלצה לאמץ את זיכרון הקורבן כלב הזהות הלאומית. גם אם ניסו לעדן זאת בנרטיב של "שואה וגבורה" - הבסיס נשאר: קורבן.
ואז הגיע שבעה באוקטובר. יום אחד של שואה בחיים נורמליים שסיגלנו לעצמנו. יום שהחזיר אותנו לאותה תודעת קורבן. יום שהזכיר לנו שאויבים עדיין עומדים עלינו לכלותנו.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להישאר בתודעת הקורבן. היא חייבת לצאת מהאסון הזה עוצמתית יותר. לא כעם שרק שורד, אלא כמעצמה אזורית - עם עוצמה טריטוריאלית, ביטחונית, נפשית. חיה על חרבה, כן. אבל מתוך עוצמה, לא מתוך חולשה. לא עוד רפלקס של הגנה - אלא יוזמה. לחשוב ולהתנהל כמעצמה, לא כמדינה רדופה.
הסופר אהרן אפלפלד כתב: "עלינו לצאת מהעמדה של התפעלות עצמית על כך ששרדנו ולעבור לעמדה של שאלה - איך נחיה." ביום שאחרי, נכתוב בעצמנו את סיפור חיינו הלאומי. נזכור את הקורבן - אבל נבחר בחיים של עוצמה, לא בשיעבוד לפחד.