זה מכבר, כאשר הוצאתי את ספרי "גנבו לי את המדינה", תיארתי שם באריכות איך זה וכיצד הגענו עד הלום. תיארתי את ההשחתה המתמשכת, את העשבים השוטים מקרב הציונות הדתית שהפכו לעצי פרא עבותים, שהיכו שורשים של לאומנות כמעט בכל חלקי החברה הישראלית והראיתי הלכה למעשה כיצד בנימין נתניהו, בהבל פיו ומעשה ידיו - הוביל אותנו עד לשבעה באוקטובר.
כתבתי אז - בסך-הכול לפני שבועות לא רבים - שיש לנו הזדמנות כמעט אחרונה להתעורר, לעצור ולנסות לתקן, לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שפשוט לא יהיה מה לתקן. כבר היינו שם פעם, בימים שלפני חורבן בית המקדש השני וחורבנה השני של הממלכה היהודית. גם אז, מנהיגות מפלגת, אגואיסטית, בעלת אידיאולוגיה משיחית-פסיכוטית וקיצוניות לאומנית, הובילה את העם הזה לחורבן היסטורי שאמור היה להדהד בזיכרוננו הקולקטיבי לנצח.
אז, בימים ההם, היה מי שראה את הנולד והצליח להציל את העם היהודי מכליה. מודל המנהיגות הפרגמטי שהציג רבן יוחנן בן זכאי, הציל הלכה למעשה את העולם היהודי ואפשר את בנייתו מחדש, חרף החורבן.
אין לנתניהו בלמים
והנה, כאילו נראה שההיסטוריה חוזרת על עצמה - שוב, טרגדיה. כאשר כתבתי את ספרי, שבו הצגתי גם כיצד התנהלו הדברים בעבר וכיצד הם יכולים להתנהל באופן שבו ישראל תשוב להיות מדינת מופת מתקדמת ומשגשגת, האמנתי שעוד יש לנו סיכוי. שעוד אפשר לדחות את החורבן באמצעות התפזרות הכנסת והליכה לבחירות שבהן, בוודאי, יושלכו בנימין נתניהו ושותפיו לגלות ארוכה באופוזיציה.
מתברר שאפילו אני, הפסימיסט, הייתי אופטימי מדי. לא רק שאין ועדת חקירה באופק, גם הסיכוי שהכנסת תתפזר ונלך לבחירות לפני מועדן קטן. ובכל יום שעובר קטן גם הסיכוי שיהיו אלה בחירות דמוקרטיות הוגנות. ניסיונותיו הבלתי פוסקים של נתניהו לרסק את שומרי הסף ומנגנוני ההגנה הדמוקרטיים האחרונים שנותרו לנו, מעידים שאין לו בלמים והוא שואף לשלטון נצח שיועבר ממנו לבנו המופרע היושב בגלות מיאמי, או לבני משפחה אחרים. כמו חצר ביזנטית.
הטרור מתעצם מיום ליום
מיום ליום, מתעצם הטרור שמפעיל ראש הממשלה על אזרחיו - טרור פסיכולוגי, טרור כלכלי, טרור רטורי, והעם כנוע, מקבל את הדין ומאפשר לו להוביל בעיניים פקוחות לחורבן בית בשלישית. אילו הייתי חייזר המביט במציאות הזו מבחוץ, סביר להניח שהייתי חושד כי נתניהו וחבריו לימין הקיצוני הם פשוט סוכנים של אויב מתוחכם, שהוחדרו לכאן על-מנת לחסל סופית את הרעיון הציוני. מכיוון שאני חי כאן אי-אלו שנים, אני יודע - או לפחות רוצה להאמין - שמדובר באנשים שזה החזון שלהם, חורבן הציונות וחזרה ליהדות משיחית, והחזון הזה משתלב בשאיפתו של נתניהו למלוך לעד.
העניין הוא, שכבר עברנו את נקודת האל-חזור. מדינת ישראל לא תשוב להיות כפי שהייתה. התהליכים עמוקים מדי. אי-אפשר לתקן משהו שהושחת באופן כזה, שכל-כולו נגוע.
מכאן ואילך, הדרך היחידה היא בנייה מחדש, מהיסודות. וגם על-מנת שהיא תתרחש, דרושה מנהיגות פרגמטית כזו, בדמותו של בן זכאי. אם נשכיל למצוא כזו, אולי נוכל להצליח איכשהו באורח נס להקים ישראל חדשה. אם לאו - בקרוב מאוד נמצא את עצמנו בגלות, מרצון או בכפיה.