בשישה באוקטובר 1973, שלוש שעות אחרי תפילת יזכור שלי על אבי בבית הכנסת בית אל בתל אביב, כלומר בשעה שתיים בצוהריים, בעודי בבית אימי בתל אביב עם אשתי הדי טרייה בתיה ובני בכורי סהר נשמעה אזעקה. לאחר שעטפתי את בני בן החצי שנה בשמיכת הפוך של ילדותי ורצתי עמו למקלט.
אט אט הבנתי ששנות הכשרתי כתותחן טנק יבואו, לצערי, לידי ביטוי במלחמה על הבית - מלחמה קיומית נגד צבאות ענק של שתי מדינות - מצרים וסוריה. תוך פחות מ-24 שעות מצאתי עצמי יושב בטנק הדוהר בכבישי הדרום כדי להגיע לתעלת סואץ ולהגן על קיום המדינה. בטנקים לידי היו חבריי הטובים ורובם לא שבו משדה הקרב.
ביום הזיכרון השנה, החלטתי שלא לעסוק באחראים (אשמים) במחדל שמחת תורה ואפילו במאמץ רב לא אכתוב את דעתי על תפקוד ראש הממשלה ושר הביטחון. אעסוק הפעם רק בחבריי ואציין את קורות חייהם הקצרים ואת האובדן הגדול לאנושות, לעמנו, משפחותיהם ולכל אוהביהם.