בשנים האחרונות הולכת ומתבררת תופעה ישראלית שקטה אך משמעותית: צעירים וצעירות שגדלו בחברה החרדית בוחרים לעזוב את אורח החיים החרדי ולחפש את מקומם בחברה הכללית. עבור חלקם, השירות בצה"ל הוא לא רק משוכה ביורוקרטית או שלב בחיים - אלא בחירה זהותית עמוקה. מדובר בצעד שמגלם בתוכו רצון להשתייך, לקחת אחריות ולהשתתף באופן מלא בפרויקט הציוני. כראש מכינה קדם-צבאית המיועדת לשילוב חוזרים בשאלה, אני פוגש את הצעירים הללו בשנים האחרונות, אך פגשתי אותם גם בתפקידי הקודמים בעולמות החינוך והשירות הצבאי. חלקם נותקו מהמשפחה, חסרים בכלים של לימודי ליבה, לא בקיאים בזכויותיהם - אך חדורי מוטיבציה להפוך לאזרחים תורמים. הם מבקשים לא רק "להסתדר", אלא להשתייך. הצבא מבחינת חלקם הוא כרטיס הכניסה לחברה הישראלית.

15% יוצאים מהמגזר - והמספרים עולים

לפי נתונים שפורסמו לאחרונה (יוצאים לשינוי, 2024) כ-15% מהצעירים החרדים עוזבים את החברה החרדית בשלב כזה או אחר של חייהם. בשנת 2022 בלבד, ההערכה היא שכ-3,500 צעירים וצעירות עזבו את החברה החרדית, והתחזיות הן שהמספרים ימשיכו לעלות ויחצו את רף ה-5,000 בשנים הקרובות. מדובר באוכלוסייה משמעותית, אך כזו שעדיין לא זוכה להכרה מערכתית - לא כחיילים, לא כאזרחים בתהליך מעבר, ולא כקבוצת אוכלוסייה עם צרכים ייחודיים. רבים מהחוזרים בשאלה מגיעים לצבא עם פערים אדירים. לא רק בתחום הפורמלי של השכלה או כישורי חיים - אלא גם בתודעה ובזהות. עבור צעיר שגדל בישיבה סגורה ונאסר עליו להשתמש בטלפון חכם או להיחשף לאינטרנט, שירות בצה"ל הוא קפיצת ראש לעולם אחר לחלוטין. ובכל זאת - רבים מהם מבקשים להתגייס. על-פי נתוני עמותת "הלל - יוצאים בשאלה", כ-30% מהיוצאים בשאלה אכן מצליחים להשתלב בשירות צבאי משמעותי, חרף כל הקשיים. עבורם, השירות הוא דרך לבסס עצמאות, להשתלב בחברה הכללית ולהחזיר לעצמם תחושת ערך.

הצבא עדיין לא מוכן

בשונה מאוכלוסיות ייחודיות אחרות כמו עולים חדשים, בני מיעוטים או חיילים בודדים, אין כיום לצה"ל מערך מוסדר לתמיכה ביוצאים בשאלה. אין הכרה סטטוטורית, אין מענה מיון מותאם, וגם לא כלים לפקודות השדה להבין את הרקע שממנו בא החייל. דוח מבקר המדינה (2021) הזהיר מפני כך, וקבע כי "היעדר מערכות תומכות ברצף" עבור אוכלוסיות במעבר - בהן יוצאים בשאלה - מעלה סיכון לאי השתלבות, נשירה מהצבא או קשיים כלכליים ונפשיים חמורים. למרות ההמלצות, טרם הוקם גוף ייעודי בצה"ל או במשרד הביטחון למענה ממוקד. לנוכח הוואקום הזה, קמו בשנים האחרונות מספר יוזמות חינוכיות שנועדו לגשר על הפער - הבולטות בהן הן המכינות הקדם-צבאיות הייעודיות ליוצאים בשאלה. המכינות הללו מציעות מעטפת כוללת: לימודי ליבה בסיסיים, הכנה גופנית ונפשית לצה"ל, ליווי רגשי, ובעיקר - שיח זהות פתוח ומכיל. במכינה שלנו, החיבור שנוצר בין יוצאי החברה החרדית לבין צעירים חילונים, דתיים ומסורתיים - הוא מרגש ועמוק. במקום לשחזר את הקונפליקט, נוצר מרחב של הקשבה וסקרנות. יוצא ישיבה שמסביר מה זה "כולל" לחבר שהגיע מעיר חילונית, וחילוני שמסביר על המוטיבציה שלו לשרת בגולני - הם לא רק משתפים מידע, אלא בונים יחד מציאות חדשה. אנחנו לא "מחזירים בתשובה" וגם לא "מחזירים בשאלה". אנחנו מציעים שילוב, היכרות עם עולמות שונים בכלים אחרים ואף יוצאים לסיורים חזרה בקהילות מהן יצאו חלק מהמכיניסטים שלנו. אנחנו מציעים לצעירים להסתכל על הזהות היהודית-ישראלית שלהם כעל נכס תרבותי יחד עם חיבור לתרבות המקור שלהם - לא להתנכר ולא להביט לאחור. הצלחה מבחינתנו היא לא רק שילוב היוצאים עם האוכלוסייה הכללית, אלא גם חיבור חזרה עם המשפחות - אשר גם הן הגיעו לטקס הסיום שלהם במכינה ואף חלקן ליום הגיוס של הילדים שלהן.

מה הלאה?

אם המדינה רוצה באמת לשלב את החוזרים בשאלה - עליה לראות בהם נכס, לא נטל. מדובר באנשים אמיצים שבחרו לצאת למסע זהות מחודש, והם יכולים, עם ליווי נכון, להפוך לכוח אדיר של תרומה אזרחית, כלכלית וביטחונית. חשוב להביא להכרה רשמית באוכלוסייה כיוצאים ממגזר עם צורך בשירות מותאם, להקים מערך מיון וליווי בצה"ל, כולל הכשרות למפקדים, לייצר שיתופי פעולה בין המכינות, משרד הביטחון והחינוך ולדאוג לחבילת הטבות בדומה לאלה הניתנות לחיילים בודדים או עולים חדשים. יוצאים בשאלה לא מבקשים הנחות, הם מבקשים הכרה. הצעד שלהם לעבר הצבא הוא לא רק שירות חובה, אלא בחירה בזהות אזרחית, שייכות ותרומה. עלינו כחברה להושיט יד - כדי שהם לא רק ישרדו, אלא יפרחו. ואם נצליח לעשות זאת, נרוויח אזרחים טובים, גשרים בין עולמות, וחברה שמסוגלת להכיל את עצמה.