פתיח

הספר "ניצוצות מגיא צלמוות" מכיל שירים על טבח שמחת תורה, שכתבו הרצל ובלפור חקק. בספר זה הם חברו לספר משותף שכולל שני מחזורי שירים. הדחף לכך היה רצח המחותנים של הרצל חקק מקיבוץ בארי, זהבה וזאב הָקר הי"ד. בפרק א' של מאמרי סקרתי את שיריו של בלפור חקק במחזור השירים הראשון "שביעי שריפה שמיני עצרת". כאן יובאו דבריי על הרצל חקק ושיריו.

הניצוץ יקום מן החורבן הנורא

חלקו השני של הספר, שכתב הרצל חקק, מעצים את הרעיון, שהניצוץ יקום מהחורבן הנורא. מתוך השבר צומחת תקומה חדשה.

מִן הַחֻרְבָּן נִבְנֶה עַם וּמִדֶּחִי,

דִּמְעוֹת תְּקוּמָה חֲדָשָׁה

יַשְׁקוּ דּוֹר שֶׁנּוֹשֵׁם מִן הַבֶּכִי.

הַבַּיִת בִּבְאֵרִי נֶחֱרַב וְלֹא תַּם.

זוֹ תַּבְנִית נוֹפָם, צִיץ מִסֶּלַע קָם. (עמוד 89)

האם השירה מסוגלת להתגבר על האובדן? תוהה הרצל חקק ומשיב בחיוב. יש בכוחה של השירה לטעת נבטים של תקווה, של חסד כיסופים ואור למרות השֶסע והדם שנשפך.

עוֹרְקֵי חֶסֶד שָׁבִים לִזְרֹם, טוֹבְלִים בְּדָמִים.

נִינֵי הַשִּׁירִים הָהֵם קָמִים, בַּלֵּיל פּוֹעֲמִים.

מִגּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם מְשֻׁסָּע, כִּמְעַט נֶהֱרָג,

שָׁבוֹת מִלִּים אֶל הָאוֹר שֶׁעָרַג.¹

שָׁבוֹת מִלִּים אֶל הָאוֹר שֶׁעָרַג.

קְנֵי הַסּוּף כִּסּוּפִים, אוֹר בְּאֵרִי לֹא תַּם.

הָעֲרָפֶל שֶׁשָּׁתַת, הַכּוֹכָב, וְזוֹ קְבוּרָתָם. (90)

השיר צופן בתוכו ארמז לשיר של ביאליק: "מגופו של עולם אל אורו ערגתי". וכאן הציפייה היא לָאור שלא יכלה, אלא יתחדש שוב. באיזו טבעיות מתכתב הרצל עם מילות השיר של ביאליק בשירו 'זוהר'. יש תקוה לאור ולכיסופים ולמטפורה המיוחדת 'עורקי חסד', ששבים לזרום אף שהם טבולים בדמים. זהו החסד שעושים בספר האחים הזוכרים בכאב את בני משפחתם זאב וזהבה הקר הי"ד, בנֵי בארי שנרצחו עם כל קדושי ישראל בעוטף. זה כוחה של הספרוּת לְדעת האחים בלפור והרצל חקק, להיות מצבת זיכרון לישובים ששוסעו בשנאה ובחרב: לעלומים, לכיסופים ולבארי. העם היהודי חי כקהילת זיכרון, הזיכרון מבטיח את ההמשכיות. הספרות והשירה מתעדים את חבל הארץ שהפך לגוג ומגוג - ובזכות השירה תקום הגאולה:

גְּאֻלָּה שֶׁרָצוּ לְהַגְשִׁים. תּוֹדָעָה וְנִסָּהּ.

כַּחֲזוֹן נִשָּׂא. בְּעֹז תַמְרִיא אֶבְרָה.

סִפּוּר שֶׁל קְהִלָּה, כִּסּוּפִים. שִׁבְרָהּ.

חֶבֶל אֶרֶץ בְּסַעֲרַת גּוֹג וּמָגוֹג,

הַכֹּל יְתֹעַד, יֻנְצַח, דָּבָר לֹא יִמּוֹג.

שְׂרִידֵי הָרוּחַ יְנַצְּחוּ אֶת הַקֵּץ, צֵל שְׁאִיָּה.

בַּעֲבוּר הַשִּׁיר הַזֶּה, גְּאֻלָּה תָּקוּם לִתְחִיָּה. (93)

הרצל חקק חוזר ומנסה להחיות את הזוועות את הסתר הפנים הנורא, את הרִשעה שהשחיתה שָׂפה, את המקום שהפך לתוהו ואת השנאה העזה שהחשיכה. (עמ'96) השפה שהושחתה קשה יהיה לה לבטא גם כשנשוב לחיים. ובכל זאת אף שאין ממש במילים, התפילה, יש לה כוח של תיקון, יש כוח למילים להאיר את המציאות:

וְאַף עַל פִּי כֵן, הַתְּפִלָּה תָּאֵר, תְּבָאֵר.

מִגֶּשֶׁר מָט תָּשִׁיר: לַיְלָה כְּיַהֲלוֹם יָאִיר.

(עמוד 97) בשיר 'מכל אלה יעמוד' (עמ' 98) שוב עולה השאלה האם בבתים השרופים של בארי שם עבדה זהבה הקר הי"ד בבית הדפוס בו האירו המילים והביאו חיים לעולם, האם נשרפה גם רוח הדורות? והתשובה כואבת, אך היא וַדאית למשורר:

מָה מִכָּל הַכִּלָּיוֹן עוֹד חַי וְקַיָּם.

הִנֵּה בָּאנוּ אֶל נְשָׁמוֹת אִלְּמוֹת,

זָרִינוּ לָרוּחַ זְהַב אַנְחָתֵנוּ,

וּבָאָה נִכְתְּבָה רוּחַ בַּעֲצָמוֹת.

מִכֶּתֶם מְלוּכָה, מִנְּשָׁמָה. מַשְּׁמָמָה,

תָּקוּם בְּכָל עֻזָּהּ רוּחָהּ, פָּנֶיהָ

שִׁיר. מְפֻיַּחַת, מְפֻיֶּסֶת. וְאֻמָּהּ.//

אֶרְשֹׁם עֵדוּת, מִן הָאוּד תִּצְמַח זֶהוּת.

איזו מטאפורה אוקסימורונית יש במילים "זהב אנחתנו". זהב מזכיר את זהבה הי"ד ולכן אנחותינו הן כזהב, כשאנו מזכירים את דמותה. היא האישיות שמפיחה את הרוח בעצמות ובמתים. התקווה היא העדות, שמהאש תצמח זהות לכל העולם שעלה על המזבח. וגם כשהוא מתאר איך "זרינו לרוח זהב אנחתנו", אנו חיים את הארמז משירו של ביאליק, "זריתי לרוח אנחתי". והשורה המסיימת היא מעין מכתם: "מן האוּד תצמח זהות". מכאן פונה המשורר לעבר ההיסטוריה היהודית רווית הפרעות והחורבן מפרעות קישינוב ב-1903 עבור למיידנק דכאו ואושויץ והרוגי הלינץ ברמאלה². חוט אחד מקשר בין הגורל של היהודים הנרדפים בגלות למתיישבי העוטף, לנרצחי הפיגועים כמו הפיגוע ברמאללה. הגורל היהודי נשזר בגורל הישראלי. מסתבר שכולנו ניצוצות של גיא הצלמוות. היסטוריה מטלטלת זו מתחברת לזוועות שקרו לנו בעוטף וזה תפקידו של עם ישראל לתעד ולכתוב את מגילות האש, לכתוב גוויל חי ובוער בשיר "התיקון עוד יבוא"(עמ' 100).

עַם הַסֵּפֶר קָם לִכְתֹּב גְּוִיל חַי

וּבוֹעֵר. עוֹלָם לֹא יֶחֱרַב, זֶה הַקְּרָב.

הַתִּקּוּן שֶׁנִּתַּק, עוֹד יָבוֹא, יְחַבֵּר.

יְמָמָה שֶׁדִּמְּמָה. רִבְקָה לִרְבָבוֹת.

יָנֵץ נֶצַח יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יְשַׁקֵּר.³

(101) הכתיבה הפואטית של הרצל כוללת חריזה פנימית כמו: יחרב - קרב, יממה - שדממה, יחבר - ישקר. כמו-כן חזרה על עיצורים דומים אך הפוכים במשמעותם כמו התיקון - שניתק האות ת' וק' מעצימים את התיקון שיבוא בעצם השירה וההיזכרות בחורבן. ינץ - נצח חזרה על צ' ונ' במשמעות של תקווה ואמונה בבורא עולם. היוד מהמילה 'ינץ' וה-ח' במילה 'נצח' - יוצרים את המילה 'חי'. בזכות נצח ישראל עם ישראל ייוושע ויחיה. תשתית תנ"כית נוספת רמוזה במילים: 'רבקה לרבבות'.⁴ הארמז הוא לברכה שנתברכה רבקה ע"י משפחתה לפני שיצאה לדרך לארץ ישראל להינשא ליצחק. הכתיבה היא התיקון, ובזכותה גם הנצח. בזכותה "ינץ נצח ישראל, ולא ישקר" (בעקבות שמואל א', ט"ו 29). האזכורים התנ"כיים רבים, וכולם משתלבים באמונה ובניצוץ החיים של עם ישראל. רחל המבכה את בניה, ודעתה נוצצת בכל הדורות, תקוות השני הייתה תקווה של רחב שבני משפחתה לא ייפגעו על-ידי הושע וחייליו, וכמו העץ רוחו של אברהם אבינו תנצח ותימסר לעד. (הארמזים הללו הם בשיר 'הברית עוד תאיר' עמ' 104- 105). הסיפורים הללו נשזרים יחד בחוט של המשכיות בין הדורות. מכל הסיפורים האלה שואב המשורר אותות של חיים: כמו בארה של מרים שהחייתה את העם במדבר,⁵ כך פונה המשורר לעלות ליישוב בארי ולראות שהעץ הפך למטע ולא למיתה. שוב אמצעי פואטי של שימוש במילים הומופוניות בעלות אותו צליל אך במשמעות שונה. "עלי אל בארי" מזכיר גם את שירו של ביאליק 'עלי באר'⁶ שהוא אומנם שיר ילדים אך הבאר היא באר של חיים. הכל נשזר יחד אל בארי:

עֲלִי אֶל בְּאֵרִי, יַעֲנוּ מִזְמוֹר.

עֵץ הוּא מַטָּע, לֹא מִיתָה. שִׁיר

שַׁרְשֶׁרֶת מְסִירָה, מֵאוּד לְאוֹר.

נוֹשֵׁם הַשֵּׁם הַיָּשָׁן. חָרוּךְ. חָרוּף.

וְהִנֵּה נִצָּת כְּנֵס, מִתְנוֹסֵס (105)

הנס מתנוסס שוב על ציון. בחירת הפעלים במצלול דומה כמו: חרוך-חרוף, כנס-מתנוסס מעצימות ומדגישות את ההרס מצד אחד ואת האבוקה שתתנוסס כנס של ממש וכדגל זיכרון במשמעות נוספת. זה מתחבר לשיר "הנס הנסתר" (106):

מֵחֶרֶס נִשְׁבָּר שָׁב לָנוּ מַעְיָן נִסְתָּר.

בְּתוֹלְדוֹת יָמִים נָצַץ נֵס מִן הַמַּעֲשֶׂה,

כֹּחוֹת בִּלְתִּי נִרְאִים קָמוּ לָנוּ

לִשְׁאֹב הַשְׁרָאָה מִן הָעוֹלָם הַמְכֻסֶּה.

ההשראה היא הארץ הזאת ואנשים, על-פי שיריו של הרצל חקק. השיר ' החומר ממנו קורצו חייהם' (עמ' 112) הוא שיר הלל לארץ הזו והפניית השאלה הרטורית:

מֵאֵיזֶה חֹמֶר קֹרְצָה הָאָרֶץ הַזֹּאת

יָדַיִם שֶׁל דּוֹרוֹת, זוֹהֲרוֹת וְעַזּוֹת.

גַּרְעִינִים גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבָם,⁷

זְאֵב וְזֶהָבָה חֲלוּצֵי אַהֲבָתָם. (112)

זהבה וזאב הקר נקשרים בכל הגיבורים והחלוצים שקמו לנו ובנו את הארץ הזאת:

בֵּין אֶתְמוֹל שׁוֹתֵת לְבֵין הַמָּחָר

זֶה חוּט תִּקְוָתָם, הַפְּתִיל הַמּוּאָר.

לֹא רִאשׁוֹנִים הֵם וְלֹא אַחֲרוֹנִים

לַצַּו שָׁמְעוּ וְהָלְכוּ מִלֵּב הַזְּמַנִּים.

עַזָּה הָאַהֲבָה, בַּמִּסְתָּרִים מִגֵּוָהּ.//

מִנִּגוּנָם יָקוּמוּ כְּמוֹתָם - מִגִּנְזֵי נִשְׁמָתָם.

חֹמֶר עַד שֶׁקֹּרַץ מִתּוֹכָם, הַדֹּפֶק לֹא תַּם.

מוֹתָם שָׁר וּמַפְרֶה אֲדָמָה: 'אָנוּ בָּאנוּ',

לְצַו צִיּוֹן הֵם קָמוּ וְהָלְכוּ, וּמִשִּׁירָם

נִתְפַּלֵּל: שֶׁהֶחֱיָנוּ. (113)

השיר 'ממעמקים למעלה' (עמ' 126) שואל איך ניתן להבין את הניצוצות בעולם של אוון. איך אפשר לראות בתוך הארץ המדממת שביבים של רצון הרצונות וניצוצות קודש. הנשמה בוכה להתהפכות שתהיה התערבות אלוקית מלמעלה ולתפילה, שהקב"ה יחוס על בניו ואוהביו .

בְּמַעֲמַקֵּי הָאָוֶן מָה נָבִין,

נִיצוֹצוֹת מִגֵּיא צַלְמָוֶת. שְׁבִיבִים

שֶׁל רַעֲוָא דְּרַעֲוִין,

דָּמְעָה אַרְצֵנוּ: זָב שׁוֹתֵת הַצֹּאן,

כִּסּוּפִים נִסְפִּים, לֹא קָמָה עֵת רָצוֹן.

גם השיר 'תקצר הרוח מלספר' (עמ' 127) מפנה המשורר את פניו כלפי מעלה ומבקש:

פְּרֹשׂ עָלֶיהָ חֶסֶד וְאַהֲבָה

וּקְרַע שְׁטַר חוֹבָהּ.

עַל אֵלֶּה בּוֹכִיָּה⁸, אֲהָהּ,

כִּי אָרְכָה הַיְּשׁוּעָה.

לאורך השיר יש ארמזים לפיוטים ולתפילות כמו "אנא בכוח" ⁹ תפילה קדושה ומופלאה המסוגלת להמתיק את הדין ונאמרת מספר פעמים בתפילה. הפיוט מיוחס לר' נחוניה בן הקנה. כמו-כן הטור: "לערב ילין בכי בכי ולבוקר רנה" מקורו בתהילים.¹⁰ ומשפט הסיום "כי ארכה לנו הישועה" מהפיוט 'מעוז צור' פיוט לחנוכה המתאר את צרות עם ישראל לאורך הגלות. הציפייה לישועה היא כמיהת היהודים בכל גלויותיהם, עד שיבת ציון בימינו.

שיר הסיום: 'הנה ימים באים' (עמ' 153)

בַּשָּׂדוֹת שֶׁל בְּאֵרִי לָחֲשָׁה אֵשׁ תָּמִיד

לֹא גָּוְעָה הַחִיּוּת הַפְּנִימִית

הַמַּיִם הַחַיִּים מִבְּאֵר שֶׁלִּבָּהּ נִשְׁבָּה

יְחַיּוּ הַנְּבִיעָה וְהַמַּבָּע.

יְפַכּוּ יַעַבְרוּ דְּרָכִים כְּאָז, וְעַכְשָׁו

לְבַשֵׂר, דָּבָר לֹא הָיָה לַשָּׁוְא.//

הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא לִמּוּד מִמְּגִלָּה לֹא תַּמָּה

לִכְתֹּב פֵּשֶׁר לָעֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחֲמָה.

זֶהָבָה תָּקוּם שׁוּב נִרְגֶּשֶׁת,

תִּפְתַּח חַלּוֹן לִזְאֵב:

תִּרְאֶה זֶה הַגֶּשֶׁם,

הַחִיּוּת תָּשִׁיב אֶת הַטּוֹב!

לֹֹא יִשְׁבְּתוּ שְׂדוֹתֶיךָ,

לֹא תֹּאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב!//

הִנֵּה יָמִים נוֹבְעִים. עָסִיס יַטִּיפוּ. ¹¹

מה תהיה הנחמה ל'ענייה סוערה לא נוחמה"?¹² ציטוט מהפטרת פרשת 'ראה' השלישית משבתות הנחמה לאחר תשעה באב. מה תהיה נחמתה של זהבה לזאב? פתיחת החלון וראיית הגשם שהוא החיות האלוקית בעולם וההבטחה שהשדות ימשיכו לשגשג ושארית יעקב לא תאבד. כפי שהבטיח הנביא עמוס שימים יבואו ההרים יטיפו עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה. זאב הי"ד היה עובד בשדות, והוא חי הצמיחה של האדמה כסוג של גאולה. הקינות מסתיימות בתקווה, ובאמונה לקום מהאפר ולבשר לעולם שהחִיוּת לא הושמדה.

סיום:

כתבתי את דבריי על שני המחזורים של השירים שכתבו הרצל ובלפור חקק בספר "ניצוצות מגיא צלמוות". הרצל ובלפור, אתם כמשוררים מחוננים בעלי אמונה ושליחות נטלתם על עצמכם את המשימה הקדושה להמשיך לראות בשדות בארי את הנביעה והמבע. אתם נותנים את הפשר לענייה סוערה לא נוחמה. המבע הפואטי מרטיט הלב רווי באִזכורים מהתנ"ך, מנבואות הנחמה של נביאינו ומדברי חז"ל העשויים לשמש תקווה לגאולת תושבי העוטף שיקומו מאבלם, ולגאולת עם ישראל מהשבר הנוראי של שמחת תורה. רק מי שמאמין בארון הספרים היהודי לדורותיו עשוי למצוא נחמה במילים, תקווה ואמונה למרות האובדן הנורא שקרה לעם ישראל. המשוררים הרצל ובלפור קורצו מהחומר האנושי הזה המהווה בסיס למרקם שיריהם הכואבים המרטיטים את נשמת הקורא. עולמם הפנימי, האמוני והערכּי נטוע בעברו של העם הנרדף בכל הדורות, והם כותבים מתוך אמונה, שבורא עולם הקים אותנו ויקימנו בכל דור ודור. בכישרונם ובגודל אישיותם הצליחו האחים לעצֵב בדרך פואטית את התקווה שבלב: להנציח את העולם שחרב, העולם שנבזז ורוטש באכזריות. וכך מוארים כל העשייה הברוכה והאהבה הגדולה בחבל ארץ יקר, וכל אלה נרמסו ונהרסו על-ידי בני עוולה. אין זה פלא שבית אורי צבי גרינברג בירושלים העניק להם פרס על מפעל חיים בשירה העברית (אדר תשפ"ה). כולנו ניצוצות של גיא הצלמות מאז ימי חורבן הבית השני, יהודים בכל גלויותיהם היו נרמסים ונפגעים, אך כמו עוף החול קמו מחדש בכל יום מאמינים ובוטחים ב"אור חדש על ציון תאיר, ונזכה כולנו במהרה לאורו". ה' יקום דמם של כל אהובינו הנרצחים, ויהיו כולם מליצי יושר לעם ישראל. כולנו מתפללים לשובם הקרוב של כל החטופים לחיק משפחותיהם. אמן ואמן!