הגיע הזמן להניח את האבטחה, להניח את הקוקטייל. יש רגע שבו גם לשירות הביטחון הכללי נמאס. תארו לעצמכם: חוף במיאמי, שמש צורבת, יאיר מצייץ באייפון ביד אחת וביד השנייה אוחז בקרטיב צבעוני. מסביבו שלושה מאבטחים שבוזים, מזיעים, שולחים מבטים בחיפוש אחר אויב דמיוני.
יאיר ממשיך ללקק את הקרטיב ולשונו הצבעונית משתלשלת מפיו הארסי. ומשום מקום נשמעים הדברים הבאים, בקולו של ראש השב"כ: "הגיע הזמן לומר את האמת: אין שום איום. חוליית חמאס או חיזבאללה לא מסתתרת בסניף של סטארבקס הקרוב. משמרות המהפכה לא פרוסים מאחורי עגלת הגלידה הסמוכה. האיום היחיד הוא עוד פוסט מביך שפרסם בלילה האחרון יאיר."
וזה הרגע שבו ראש השב"כ, שמגיע למקום עדיין בכהונתו, מחייך לנמצאים שלידו, מתמתח, ונושא נאום בטון חגיגי מול צוות האבטחה וכמה 'שמגגים' אמריקנים, שמחזיקים שלטים "יחי יעיר!" ו"יחי יהיר!" "גבירותיי ורבותיי, תודה על שירותכם הנאמן. אך הבוקר, נפל דבר בישראל, הוחלט שהציוצים אינם מהווים עילה למבצע אבטחה. מעתה, כל אדם אחראי לציוציו, לביקוריו בקניון, ולבחירת הסנדלים שלו."
ומבלי להביט לאחור, הוא ישאיר את המאבטחים משתאים, יפשוט את חולצת השירות ויצטרף אל הבר המקומי, להזמין לעצמו מרגריטה. כי בסוף, אפילו לשב"כ מגיע קצת חופש מהפארסה הזאת. וכשנשאל במזנון: "סליחה, אתה לא אמור לשמור על מישהו?" הוא יחייך ויגיד: "שמרתי. על הכבוד שלי."