שוב מגייסים בצו 8 את כולם, אך המילה "כולם" מתייחסת רק לחברה המשרתת. אנחנו לא הרוב, אבל אנחנו אלה שסוחבים את המדינה על הכתפיים. שירות צבאי, משפחות מודאגות, מיסים, כלכלה. עכשיו גם היכולת להכריע את האויב שלנו במלחמה - הכל על הכתפיים של אותם האנשים. את ההגבלות על ימי המילואים הסירו. מ-70 ימים לכל מילואימניק - כמות אדירה ללא קשר - העלו למספר גדול בהרבה. אני לא יודע אם לממשלה הזאת אין באמת סיעתא דשמיא אחרי השריפות האדירות ביום הזיכרון, אבל בוודאות אין לה מחשבון סביר וחשבון נפש. אני בעד החלטות. שישה חודשים של קיפאון צבאי ומו"מ עקר לא הובילו לכלום, לא להשמדת האויב ולא לשחרור החטופים. ההחלטה לתמרן בכל הכוח טובה הרבה יותר מ"שב ואל תעשה". השמדת האויב היא יעד חשוב. פירוז הרצועה, ובוודאי לחץ צבאי, יקדמו מו"מ. גיוס כללי הוא דרמטי לא פחות מהשריפה שפרצה. הוא הופך את החיים של מאות אלפי אנשים, פעם נוספת. אבל העניין הוא שהכל מתחיל ונגמר באמון. ביכולת של האזרחים להסתכל על הממשלה שלהם ולהגיד: "אנחנו מאמינים שהם עושים את מה שהם חושבים שנכון עבור המדינה, גם אם אנחנו לא מסכימים איתם". האם אפשר להגיד שהממשלה עשתה הכל מאז המלחמה התחילה כדי להגדיל את הצבא? עזבו "הכל", האם עשתה משהו? התשובה היא לא. להפך. הממשלה הזו מתנהגת כמו שמאל קומוניסטי שמבקש לקחת מאלה שבונים את המדינה לטובת אלה שלא. אמסלם עם ועדה לשירות המדינה שקובעת שיש העדפה מתקנת לחרדים וערבים בקבלה לעבודה. אלה שלא משרתים, במקום העדפה למי שמשרת. יש הסכמות על כספים למפלגות החרדיות לנוכח המצב "הקשה" שלהן. אין מקלות למי שלא משרתים - רק גזרים ודיבורים. דרמת הגיוס הגדול תעבור, נעלה שוב על מדים, נלך לחזית כדי להילחם. זו המדינה שלנו. המאבק על אזרחי הוא כדי להחליף אותם.