הטענה הנשמעת לאחרונה מצד בנימין נתניהו ומוקיריו כי במדינת ישראל מתקיים דיפסטייט (deep state) - אגב, תובנה שיובאה מאמריקה של דונלד טראמפ - לוקה בחסר: היא קיימת אבל לא במובן הממוסד המקובל כפי שמתכוונים אליו הטוענים. היא מגולמת בדמותה של אישה אחת ושמה שרה נתניהו. בשל מיקומה הפיסי והשפעתה זהו דיפסטייט הדומה לקרחון שרק קצהו מזדקר לעין הציבור, כפי שנחשף בפעם המי יודע כמה כאשר לחשה על אזנו של בעלה ראש הממשלה נתון על החטופים החיים במנהרות עזה. למרות שהיא יודעת ואמורה להבין אחרי שנים רבות באור הזרקורים כי המצלמות עם המיקרופונים מופנים גם אליה, היא הוכיחה שלא מרצונה לא רק שהיא שותפה למה שנחשב לסוד אלא שהיא מתקשה להפריד בין האני הפרטי לציבורי. גם בפעם זו היא הבהירה בדרכה שלה כי היא לא רק אשתו של, כי גם מה שהוא יודע בתוקף תפקידו היא יודעת מתוקף היותה אשתו. מציאות זו בה אנו חיים שנים רבות מעוררת שתי שאלות: הראשונה, מדוע בנימין נתניהו נוהג לשתף אותה באירועים ומפגשים, גלויים וסמויים, שנוכחותה בהם איננה נדרשת ואולי לא רצויה כשדנים בנושאים מסווגים רגישים. ומדוע הוא נוהג כדרך שגרה לשלב בהופעותיו, נאומיו ובכתב את "רעייתי", "משענת חיי", "פסיכולוגית ילדים", תארים שהפכו לחוכא ואטלולא פולקלוריסטיים ברחוב הישראלי. גם אם קיימות השערות שכבר פורסמו, הסבר עובדתי לא ניתן לאורך כל שנות שלטונו של נתניהו. דווקא מנהיג זר שפגש את הזוג נתניהו פעם יחידה מיהר לאבחן בשפתו את הסוגיה הזו. זה קרה ב-1997 בראשית כהונתו של נתניהו, בעת ביקור הבכורה שלהם ברוסיה (הסיפור עליו נרשם על-ידי יעקב קדמי, אז ראש ארגון נתיב, בספרו "מלחמות אבודות" עמ' 355-6): ראש הממשלה ויקטור צ'רנומירדין ערך לכבודם קבלת פנים אבל נאלץ למורת רוחו להמתין עם כל המוזמנים כמחצית השעה לבואם לאחר שנאמר לו כי "אשת ראש הממשלה עדיין איננה מוכנה". קדמי, איש הקשר בין המשלחות, התבקש על-ידי מי שהוא תיאר "כעוזר של שרה נתניהו" למרות תוארו כיועץ לענייני תפוצות, בשם ראש הממשלה כי צ'רנומירדין יזכיר בדברי ברכתו גם את גב' נתניהו. בדחילו ורחימו מילא קדמי אחר הבקשה אבל המארח הרוסי הגיב כלא מאמין כי זה קורה בניגוד לפרוטוקול. "איזה מין גבר הוא. איזה סמרטוט? איך הוא מרשה לה?" אבל כדי למנוע משבר מדיני ולאחר בקשה נוספת מקדמי התרצה ראש ממשלת רוסיה, "טוב, אני אעשה את זה." קדמי שם לב כי "אנשי לשכת ראש הממשלה חיכו, רועדים מפחד, לאות ממני, והרגעתי אותם שהכל יהיה בסדר." ואמנם, במהלך נאומו צ'רנומירדין הביט מחויך בכיוונו של קדמי כאשר הזכיר את שרה. סיכם קדמי: " כך נמנעה תקרית דיפלומטית בין שתי המדינות, שסיבתה הייתה קפריזה של גברת מפונקת וחולשה אישית של אדם המכהן כראש ממשלת ישראל." השאלה השנייה חשובה יותר כי היא מתייחסת לשאלה האם ובאיזה מקרים שרה הייתה שותפה להחלטותיו. האם זה היה רק באותם עניינים בהם שמה הוזכר בתקשורת - כמו למשל, בסוגיית מינויים של בכירים - או שמא גם בנושאים מדיניים ביטחוניים דיסקרטיים, כפי שמעידה הלחישה המדוברת. ללא עריקה מבין השורות לא נזכה לקבל את התשובות בזמננו ואם בכלל זה יקרה בעתיד היותר רחוק כאשר חוקרי התקופה יתיישבו לכתוב את העבר. אלא שזה יהיה במרחק של זמן כאשר השחקנים הראשיים כבר לא יהיו בזירה. בשלב זה אפשר לומר רק כי הפעם היחידה שניתן היה לזהות עקבות לשאלה השנייה, כפי שהודלפו, התחוללה זמן קצר לאחר אסון 7 באוקטובר. נתניהו פרסם ציוץ ברשת X בו האשים את מערכת הביטחון והצבא במחדל: "בשום שלב לא ניתנה לי התרעה על כוונות מלחמה מצד החמאס. כל גורמי הביטחון, כולל ראש אמ"ן וראש השב"כ, העריכו שהוא מורתע". התגובה הציבורית הנזעמת גרמה לו למהר למחוק את הציוץ ולהתנצל: "טעיתי. דברים שאמרתי בעקבות מסיבת העיתונאים לא היו צריכים להיאמר ואני מתנצל על כך. אני נותן גיבוי מלא לכל ראשי זרועות הביטחון". נדמה כי זו הייתה הפעם היחידה במהלך המלחמה עד היום שנתניהו נטל אחריות והתנצל בפומבי. מאז כידוע הוא הפך את עורו והשכיח את ההתנצלות. אף אחת מנשות נשיאי או ראשי ממשלות בישראל לא הטילה צל על כהונת בעלה כמו שרה נתניהו. זהו צל של נוכחות קבועה לידו גם כאשר איננה נוכחת באופן פיסי, התבטאויות מפלילות כמו במשפטים מול עובדי משק הבית, והנטייה המוגזמת לנהנתנות אישית כפי שבאה לביטוי במשפט האלפים. בהשאלה לזמננו ובהקשרים הרלוונטיים לדיוננו ניתן לדמיין את שרה נתניהו כטיפוס של פאם פאטאל ישראלית.