לזכותו של בנימין נתניהו ייאמר שהוא עושה מאמצים עילאיים להחזיר את החטופים, מבלי לוותר על הכרעת האויב - שהיא המטרה שתמיד הייתה לה עדיפות לקסיקלית על פני מטרות אחרות. הניסיונות הכמעט אינסופיים להחזירם, חרף מכונת התעמולה הפנימית של המחאה ועוזריה בתקשורת שמהדהדים את מסרי האויב ומחלישים את יכולתה של האומה להשיג את יעדיה הצודקים, ראויים להערכה.
עד כה הוחזרו 80 אחוזים מהחטופים, רובם המכריע בחיים. נעשה עד לרגע האחרון ניסיון להחזיר עוד 10, מה שיותיר 14-11 חטופים בחיים מבין 253 החטופים שהיו בשבעה באוקטובר. החזרתם - גם אם ארכה זמן רב - היא ביטוי לאיזון שבין המחויבות הערכית העמוקה לאזרחים ולחיילים שננטשו בשבעה באוקטובר לבין הצורך להכריע את האויב האכזר. אט אט מתבררים היקפי המחדל החריג בחומרתו של ראש השב"כ ה"מתפטר" - הפקרה, רשלנות חמורה, הפשע החמור ביותר כלפי אזרחי המדינה מאז הקמתה.
אבל האמת צריכה להיאמר: מעולם לא הייתה אומה בהיסטוריה שהפסיקה מלחמה או נכנעה רק משום שאויבה איים להרוג אזרחים חטופים או שבויי מלחמה. אף עם לא אמר: "ניכנע, רק תשחררו את השבויים שלנו". חטיפת אזרחים היא פשע מלחמה מתועב, אך היא מעולם לא שינתה את תוצאת המלחמה עצמה. גם לא כשמדובר באלפים, גם לא כשמדובר בילדים.
ההיסטוריה מלאה במקרים של חטיפות - ממסעות הצלב ועד מלחמות העולם, מהוויקינגים ועד חמאס - אך אף ממשלה לא נטשה את שדה הקרב בגלל אולטימטום של "או שתיכנעו, או שנהרוג את החטופים". עם שמאמין בצדקת דרכו ממשיך להילחם, משחרר את אזרחיו בכוח או בדיפלומטיה. עם כזה בשום פנים ואופן לא נכנע לאכזריות - אלא מביס אותה.
אחרת, ייחטפו עוד אזרחים רבים בעתיד. אחרת, יישובי העוטף לא יהיו בטוחים. אחרת, החמאס יישגר בעוד כמה שנים שוב טילים לעומק המדינה. אחרת, מדינת ישראל תהיה בצד המובס בידי רוצחים, אנסים, ועורפי ראשים - שגרמו לעמנו את האסון החמור ביותר מאז השואה.