היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר קטן ויפה מאת מיכל סנונית, שעורר בי מחשבות על טבע האדם ועל המעבר מן האנוכיות אל האמפתיה. את ההרהור והשיר ואת 933 ההרהורים והשירים האחרים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. מיכל סנונית, ילידת קיבוץ עין-החורש, הייתה רועת-צאן בנערותה, למדה ספרות ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב והייתה עיתונאית ב'על-המשמר'. היא פרסמה שנים-עשר ספרי שירה ועשרות ספרי ילדים. להפתעתי, גיליתי עכשיו שהייתה נשואה לצבי אל-פלג, שכיכב לאחרונה בסרטה המרגש של נכדתו דנאל אל-פלג, 'המושל', סרט שמציג את המציאות הישראלית בעירומה. השיר 'כשנגעת בי' לקוח מספרה של מיכל סנונית, 'נגיעה' (הוצאת כתר, 1990). יסמין אבן הנהדרת הלחינה את השיר הזה. השיר פשוט ויפה, והוא ממחיש בתמונה מרהיבה את משמעותה של אינטימיות, ואת משמעות האמפתיה והאהבה. מיכל מתארת את האינטימיות כנגיעה המעוררת אותה ומגעישה אותה מבפנים, כמו תהליך כימי המתחולל בעקבות ניצוץ זעיר: "כְּשֶׁנָּגַעְתָּ בִּי כָּל הָעוֹלָם עָלָה עַל גְּדוֹתָיו". היא אינה מתארת באנוכיות את מה שמתחולל בתוכה, אלא משליכה את תחושת האינטימיות אל העולם כולו. באמצעות האמפתיה היא מבקשת לשתף בשמחתה את כולם. זהו תיאור מיוחד במינו של אינטימיות, אולי של אהבה, שאינה מבקשת הכל לעצמה, אלא משקפת אותה החוצה, אל העולם הסובב אותה. לפני שנים רבות כתבה מיכל את ספר הילדים הקטן 'ציפור הנפש', שהפך לרב-מכר עולמי ותורגם לכחמישים שפות. אומנם אינני מאמין בקיומה של 'נפש', כשם שאינני מאמין ב'אלוהים' או בכל מה שאינו קיים במציאות, אבל נדמה לי שבספרה של מיכל סנונית אפשר להתייחס ל'נפש' כאל מטאפורה המתארת רגשות. 'רגש' אינו מושג מיסטי כמו 'נפש', והוא מציין תגובה פיסית לגירוי מן המציאות. גופה של 'ציפור הנפש' מורכב ממגירות של רגשות. הציפור בשיר הזה היא, למעשה, ביטוי של מוּדעות רגשית לתחושות הגוף שלנו, שהן הטייס האוטומטי המנווט אותנו במציאות. בשיר 'כשנגעת בי' מתארת מיכל את המוּדעוּת הרגשית לנגיעה האינטימית, כש"גּוּפִי נִפְעַר חַלּוֹנוֹת חַלּוֹנוֹת". את המגירות של 'ציפור הנפש' מחליפים החלונות, שהם המקום ממנו פורצת האמפתיה, באמצעות התבוננות באחרים והיכולת לזהות את רגשותיהם. את ההתבוננות העצמית, הפנימית, מחליפה התבוננות פתוחה, אמפתית הפורצת מבעד לחלון החוצה. "וּמִכָּל חַלּוֹן הִתְּעוֹפְפָה צִפּוֹר", כותבת מיכל. זו אותה 'ציפור הנפש', ציפור הרגשות, שמתעופפת מכל חלונות הרגש של המשוררת, המפיצה את אהבתה "לָעוֹלָם שֶׁאָהַב אוֹתָהּ", בשעה שאהובה "נָּגַע בָּהּ". 'ציפור הנפש' המוקדמת של מיכל סנונית מבטאת את העולם הישן, הפרוידיאני, שמתמקד ביחיד, בתהליך ה'תוך-נפשי' לכאורה, ונובע מתוך האנוכיות האנושית העומדת בליבו של 'העידן הפסיכופתי' במאתיים השנים האחרונות, ומגיעה בימינו לשיאה בעולם שהאנוכיות בו היא ערך עליון. התהליך שעברה הציפור של מיכל סנונית מאותה סכמה פרוידיאנית אנוכית אל הציפור האמפתית המבקשת לשתף את העולם כולו ברגשותיה הפוך לתהליך התרבותי שאנחנו נמצאים בשיאו. הציפור המאוחרת של מיכל ראויה להיות מודל אופטימי להתמודדות עם המשבר הנוכחי, מודל שיוציא אותנו מתוך הסמארטפונים שלנו ויאפשר לנו לשוב ולהתבונן זה בזה, לשוב ולהקשיב זה לזה, לשוב ולגעת זה בזה. השיר הקטן והיפה הזה נגע בי משום שבמשך שנים רבות חקרתי את טבע האדם, את המטוטלת שבין אנוכיות לבין אמפתיה, ורק בשנים האחרונות גיליתי את מקומה של האישיות הפסיכופתית בתרבות האנושית, ואת הסכנה הטמונה ברעל שהיא מפיצה, שבתקופות חשוכות ומאיימות רק מעטים מצליחים לחמוק ממנו.