החוקרת חבצלת יהל במאמרה "בדואים בנגב והדה-לגיטימציה של ישראל" (24 עמודים), מרימה את המסך מעל המתרחש במוסדות הבינלאומיים ובאגודות למען זכויות האזרח בהקשר לטיעון כי ישראל מפלה את הציבור הבדואי לאורך שנים. מבקרי המדיניות בקשו להשוות בין ישראל לבין דרום-אפריקה שנוהגת במדיניות האפרטהייד ולהפוך את מדינת ישראל למדינה "מצורעת". מסע הדה-לגיטימציה של ישראל כלל האשמות חמורות כמו למשל - תיאור ישראל כמדינה שהיא פרויקט קולניאלי; שימוש בלתי מוסרי במערכות המשפט כנגד הילידים (פלשתינים) בידי המתנחלים; וכן תיאור יחסה של המדינה עם יהדות התפוצות כקשר המוביל לדיכוי הילידים ולהשגת לגיטימציה מהעולם. החוקרת מציגה את האירועים החשובים שחלו בקהילה הבדואית בעשרים השנים האחרונות וזאת על סמך חומר ארכיוני מהאו"ם, מהאגודות, עמותות כולל ראיונות אישיים להשלמת התמונה. החוקרת אף מתייחסת לשינוי שחל במונחים הקשורים לזהות הבדואית כגון: פלשתיני, ערבי, ילידי, והשם בלועזית של האזור "נגב" או "נקב". מסתבר שהגדרות אלה משקפות עמדות פוליטיות.

בשנת 1988 הגישה ישראל את הדוח הראשון למוסדות האו"ם וציינה כי בתחומה חיים כמאה אלף בדואים. כיום, מציינת החוקרת כי מדובר על למעלה משלוש מאות אלף נפש. רובם בעלי הכנסה נמוכה, מאמינים מוסלמים הכוללים אלמנטים דתיים-שבטיים טרום איסלמיים שהמדינה לא תוכל להטמיאם אלא בדרך של בניית התיישבות מודרנית עבורם. שמונים אלף בדואים נותרו במקבצי בנייה ("הפזורה") ומרביתם עברו לערים הבדואיות. כתוצאה מכך, כלומר מסרבנותם של המיעוט לעבור לערים, "הפזורה" אינה נהנית משירותי המדינה כולל התנאים הבסיסיים ביותר. החל משנת 2003 הוחל בממשלה להכין תוכנית כוללנית ליישוב הבדואים בנגב. אריק שרון החל במהלך שנסחב ארבע שנים ובשנת 2007 הוקמה ועדה ציבורית בראשות השופט אליעזר גולדברג. המלצותיה של הוועדה כללו גם הכנת חוקים שיסדירו את המעבר המלא להתיישבות והוטל על אהוד פרוור, ממשרד ראש הממשלה לקדם צעד זה. בשנת 2011 הגיש פרוור את מסקנות ציוותו שעוררו סערה בקרב הבדואים משהתברר להם שמדובר בהעתקת מגוריהם של 30 אלף נפש. טיעון נוסף של המתנגדים היה כי לא ניתן לבדואים להשמיע דברם בפני הוועדה טרם פרסום מסקנותיה. לפיכך, הוטל על ח"כ בני בגין לעמוד בראש ועדה נוספת שבפניה יושמעו דבר הבדואים כולל שיח'ים ומכובדים. עניין הבעלות על הקרקע היה לסעיף שנוי במחלוקת ועורר זעם גם במדינות שכנות וגם בעולם. הימין בארץ ראה בהצעתו "הנדיבה" של בגין נדיבות יתר והממשלה החליטה בשנת 2013 לגונזו. ראוי לציין, כי עד שנת 2022 קודמו תוכניות בינוי, תעסוקה, פיתוח, חינוך, בריאות ורווחה. הצעדים קודמו תוך כדי הדברות בין נציגי הממשלה וראשי השבטים והערים. המחלוקות הפנימיות בתוך השבט, היריבות, מנעו לא פעם צעדי פיתוח רחבים והתקציב חזר לממשלה בלי שהושגה התקדמות.

חבצלת יהל מרימה את המסך מעל התחייבויותיה הבינלאומיות ובודקת את מידת נכונותה של ישראל לעמוד בנורמות הנדרשות. ישראל חתומה כיום (2023) על שבע אמנות מרכזיות וחתומה על שני פרוטוקולים של זכויות אדם. ענייני הבדואים נדונו בשלוש אמנות בינלאומיות על-אף שהן היו חסרות מעמד משפטי רשמי, אבל יש להן השפעה על דעת הקהל הבינלאומית. החוקרת עוקבת אחר ציות המדינה להוראות האמנה על-ידי מומחים לזכויות אדם. מהקטע משתמע כי ישראל מוכנה להסכים לביקורת על מדיניותה בארגונים שהוזכרו. אולם, ישראל מוכיחה באמצעות מסמכים ארכיוניים ודיונים באו"ם ובחו"ל, כי התביעה לבעלות בקרקע בנגב ללא מסמכים רשמיים (בערבית ובאנגלית) בתקופה שלפני המנדט הבריטי, במנדט ובימי שלוט המדינה, אין לה בסיס חוקי. כמו-כן התביעה לבעלות אינה התרה המונית להתיישבות בקרקעות הנגב ללא הכנת כל התעודות הנדרשות להעברת בעלות כמו לדוגמה קושאן ועוד. ההנחה היא שכל עוד לא תיפתר שאלת הבעלות בקרקע הנגב והמסמכים הקשורים לכך, ומהלך מעין זה נעצר לאחר שכשל בני בגין לקדמו - לא נראה פתרון יורידי למצב.

ישראל לא חתמה על הצהרה האו"ם בדבר זכויות עמים ילידים ואילו הבדואים המשיכו להופיע ולהציג טענותיהם בפני הארגונים השונים. מאידך-גיסא, יש להזכיר שאפילו ארגונים כמו "עדאלה" דיברו (בשלהי שנות התשעים) בעיקר על זכויות המיעוט הערבי ואת מצבם החוקי של הבדואים ודרישתם לבעלות בקרקע, הזכירו רק בשוליים. לאחר שהנושא עלה שוב ושוב החליטה מועצת זכויות האדם לקבל חלק מטענותיה של האגודה לזכויות האזרח בישראל. ראוי לצטט מספר שורות מהחלטה זו ששימשה בסיס לטיעוני ההמשך: "...המועצה מודאגת גם מהאפליה לרעה של הבדואים, שרבים מהם הביעו רצון להמשיך ולהתגורר ביישובים בנגב שאינם מוכרים על-ידי ממשלת ישראל ושאינם מחוברים לתשתיות בסיסיות ולשירותים חיוניים. הוועדה ממליצה שחברי הקהילה הבדואית יזכו ליחס שווה ליישובים היהודיים באותו אזור...". בהמשך סעיף זה, בוחנת החוקרת את כל המקרים בהם הועלה הטיעון הבדואי בפני מוסדות האו"ם וארגוני זכויות אדם. גם ארגון "אמנסטי" התערב בנושא הבדואי וכינה את "תוכנית פראוור" - תוכנית מפלה.

הפעילים הבדואים ארגנו "סיורים" של נציגי שגרירויות ואגודות "בפזורה" ובקרבת הערים הבדואיות. ארגון עדאלה למשל, קיים 34 סיורים בשנת 2011 וכך נהגו גם ארגונים ופעילים אחרים. בסיורים הושם דגש על חלקה של הקרן הקיימת לישראל בהחרמת אדמות ערביות. ארגון רופאים הפיק סרט קצר בשם "כנר ללא גג" שהשווה את היחס של ישראל לבדואים - לגירוש היהודים מאנטבקה במאה ה-19. מצאנו אף טיעון, כך מדגישה החוקרת, בו מתגאה ארגון "עדאלה" על שיבוש היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי וזאת בגין מחדליה של המדינה באשר לפתרון "בעיית הבדואים".

נכון עשתה החוקרת שחילקה את הדיונים בשאלת הבדואים במוסדות בינלאומיים לארבע תקופות ובדרך זו להבליט את השינויים שחלו בהגדרת נקב/נגב ובניסיון להוכיח שישראל נוקטת במדיניות אפרטהייד משני צידי הגבול ("הקו הירוק"). בתקופה הראשונה (1998 - 2005) הייתה האגודה לזכויות האזרח ראשונה להעלות סוגיות בדואיות במטרה לסנגר על מגזר זה וטענה שעל ישראל לטפל בה באופן יסודי. בתקופה השנייה (2005 - 2008), הצטרפו שני ארגונים שלראשונה העלו את הביטויים נגב-נקב ו"הילידות הבדואית". בתקופה השלישית (2009 - 2016) ארגונים ותיקים וארגונים מקומיים נאבקו בפני מוסדות האו"ם על הצורך בביטול "תוכנית פראוור". בתקופה הרביעית, (2017 - 2021), השתלטה האג'נדה הלאומית-פלשתינית על הדיון בתחום וישראל הוצגה כמי העורכת "טיהור אתני" בנגב. בצדק קובעת החוקרת שדווקא בתקופה זו, נעשה מאמץ לשפר את התנאים הבסיסיים של הבדואים לאו-דווקא במסגרת תוכנית ממשלתית. חבצלת יהל מוכיחה, באמצעות קריאה מעמיקה בתלונות שהגישו האגודות השונות בפני מוסדות האו"ם, כי אין להשוות בין מצב הבדואים שהם אזרחי מדינת ישראל והזכאים לניהול משפט הוגן על הבעלות בקרקעותיהם, לבין מצב הפלשתינים בשטחים ודרישותיהם לזכויות בקרקע בתחומי המדינה. ועדות האו"ם לדעת החוקרת, לא בחנו מספיק את העשייה הישראלית לקידום המגזר הבדואי ונטו לעודד את תלונות הארגונים בעלי אג'נדות תומכות BDS. במילותיה של החוקרת: "...כיום הסנגור הבינלאומי בענייני הבדואים בנגב מובל על-ידי ארגונים בעלי אג'נדות אנטי-ישראליות מובהקות, אשר חלק מהן מצהיר על רצונו בחיסולה של ישראל, כאשר ענייני הבדואים מהווים אמצעי נוסף בידם לדה-לגיטימציה כנגד מדינת ישראל".

כותבי המאמר האחרון בקובץ, רות קרק, אמיר גלילי ותמר פוירשטיין, (22 עמודים), מפרטים בהקדמה למאמרם, את הניסיון של הכותבים להתחקות אחר מעמדן של נשים בדואיות וכפריות ערביות מוסלמיות בישראל בכל הנוגע לעצמאותן, ולמעמדן בהקשר לרכוש ולמעמד החברתי. הכותבים מתמודדים עם קביעות של חוקרים וחוקרות מהעולם הרחב וביניהם הגאוגרפית ג'וני סיגר, מרים קוק, קובץ המאמרים בעריכת עופרה בנג'ו וכן החוקר ברנרד לואיס שאמר כי הנשים, שהן החלק המדוכא באוכלוסייה, מייצגות קרוב למדי, את התקווה הטובה ביותר לקדמה בעולם האיסלאמי. הייתה זו אמירה מרחיקת לכת באקלים הפוליטי של תקופתו אך הוא לא זכה להד מחקרי. ברבות השנים, חוקרים רבים התייחסו למעמד הנשים במזרח התיכון בכלל ובאימפריה העות'מאנית ובטורקיה המודרנית בפרט.

כאן מציינים כותבי המאמר את מאמרה של פנינה מוצאפי שחקרה נשים ביישובים פריפריאליים. תפיסה דומה הופיעה במחקרה של סראב אבו רביעה קווידר על נשים ערביות בדואיות בשוק התעסוקה בישראל. מוזכרים מחקרים נוספים של נשים אקדמאיות מהמגזר הערבי והבדואי. החוקרת ברכאת הרחיבה את המסגרת והתעמקה בקורה בקרב נשות הדרוזים בישראל. נפסח לרגע על תחומי המחקר בנושאי תעסוקה, חינוך, השכלה, והשפעתם על מבנה החברה הערבית והמשפחה המסורתית ונתמקד בממצאי החוקרים בקרב הנשים הבדואיות.

על-פי מחקריהם של גדעון קרסל וסטיבן דינרו הסתבר כי על-אף שהחל משנות השישים עת החלה ישראל בעיור השבטים, תפקידה של האישה כמעט לא השתנה והיא נשארה אחראית על עבודות הבית, הטיפול בילדים וכמי שייעודה הוא ללדת ילדים רבים לחיזוק כוחו של הבעל, החמולה והשבט. מול המדיניות הממשלתית צמחו ארגוני העצמה ועמותות (כדוגמת "רקמת המדבר" בלגיה) שנועדו לקדם את תחומי התעסוקה לנשים. מחקר אחר שמוזכר הוכיח כי ההשכלה, כולל ההשכלה הגבוהה, הפכה עבור הנשים "חלון הזדמנויות" להעמקת ידע, הרחבת אופקים, עצמאות כלכלית ופריצה למרחב הציבורי. עוד התברר כי יש צורך להקים מוסדות לימוד נפרדים לבנים ובנות ובכך למנוע את נשירת הבנות ממערכת החינוך עוד לפני סיום בית הספר התיכון. מחקר משנת 2004 הראה כי מרבית הנשים בחרו במקצוע הגננת או מורה בבית ספר יסודי וזאת כנראה בשל העדפה דתית. מעטות ביותר בקרב הנשים הבדואיות המשיכו במחקר האקדמי בניסיון להתוות מסלול עצמאי עבור הנשים בשבט שיאפשר להן פעילות עצמאית בכל הנוגע לשליטה ברכוש, בנדל"ן ובמסלול חייהן.

לדעת החוקרים קרק, גלילי ופוירשטיין מצב הבעלות בקרקע של נשים הוא עגום בארץ ומחוצה לה. הערכתם היא כי רק 2% מהנשים בארצות מתפתחות בעולם יש להן בעלות חוקית בקרקע. על-פי הדין המוסלמי, חלקה של האישה בירושה למשל, יהיה שווה בכל מקרה, לסכום לו זכאי הגבר. אבל בחיים נוצרה מסורת "חוקית" אחרת. החוק המנהגי למשל, הנהוג במגזר הבדואי, הדין המוסלמי אינו הפוסק האחרון. לידו קיימות מסורות דתיות ואחרות וכן למשל, שיטות לעקיפת זכותה של האישה לירושה - זאת באמצעות רישום הנכס כרכוש "הווקף". נשים רבות העדיפו עקב כך לוותר על זכותן בירושה במיוחד שמדובר בקרקע. עד לא מזמן גם המוהר הנתפס כרכוש שאינו ברשות האישה אם כי לאחרונה, ניתן לו פירוש מודרני - הבטחת משענת כלכלית לאשה לעת מצוקה.

כותבי המאמר מבקשים להתייחס בעיקר לממצאים שעלו מ-19 ראיונות עם נשים בדואיות וערביות בכל הקשור לעמדות ותפיסות של נשים המצויות בעמדות יוזמה וניהול, סוגיית צבירת רכוש על-ידי נשים, וכן בנוגע לירושה, צבירת רכוש ומידת השתתפותן בניהול הפיננסי של הבית. עמדות נשים כלפי רכוש ונכסים היו בטווח שבין אלה המצויות בחוקי הקוראן, חוקי המדינה והחוק המנהגי באשר לזכותה של האישה לירושת ממון או קרקע לבין נשים שכלל לא התמצאו בסבך זה וויתרו מראש על חלקן בירושה. רבות מנשים אלה, לא דרשו את חלקן בירושה לאחר מות הוריהן מהחשש לפרוץ סכסוכים בחמולה ובשבט. באשר לניהול הפיננסי של המשפחה ושל האישה התברר שרבות מהנשים מחזיקות כרטיס אשראי, בעלות חשבון בנק ועוד. הן טוענות שרווחי האישה מיועדים לילדים לעתיד ורווחי הבעל מיועדים לצרכי הבית והוצאות הנובעות ממגורים, רכב חשמל מים ועוד. הכותבים זיהו תופעה חברתית זו, בעלת משמעות פיננסית ונדלנ"ית והבולטת בקרב נשים רווקות וגם עקב העלאת גיל הנישואים. נמצאו הרבה הורים שהתכוונו להוריש את ביתם דווקא לבת הרווקה ומצפים מאחיה הנשואים לתמוך בה כלכלית. מרבית המרואיינות תמכו בצורך של ביטול מוחלט של מנהג המוהר והנדוניה לפני החתונה ולהעביר מסורת זו לצורת התקשרות משפטית בין בני הזוג.

הנשים הבדואיות המרואיינות טענו כי מעמדה של האישה עקב יזמות כלכלית שלה (בתחום העסקים הקטנים או במערכת החינוך), מסייעת להתחשב פחות בביקורת המשפחה המורחבת עקב היותה מסייעת כספית למשפחה הגרעינית. רוב הנשים הסכימו כי היזמות הנשית העלתה את ביטחונן העצמי, את מעמדן בקרב המשפחה המורחבת, ועוד. אחת מהמרואיינות אף אמרה כי היזמות מעלה את מעמד האישה בבואה להתחתן. בהשוואה לנשות יישובים ערביים בסביבות ירושלים עולה לדעת החוקרים כי הנשים הבדואיות בדרום, מעדיפות דווקא את הפעילויות הקבוצתיות בתחום ההעצמה בעמותות, ארגונים, סדנאות, חוגים, המבוססים בחלקם על פעילויות מסורתיות. ניעות גאוגרפית, כלומר מעבר האישה שנישאה לביתו של הבעל או בקרבתו, מקשה במקצת על הנשים הבדואיות המתקדמות וזאת על-אף התרופפות המנהג המסורתי של פטרי-לוקליות. מאידך-גיסא, דווקא נשים אלו העידו כי הן פתוחות יותר ליוזמה ועצמאות בקרב השבט ומחוצה לו. החוקרת קבהה קבעה כי חל שיפור בחלקן של הנשים בירושה ובנכסים, בעיקר בקרקע, אך היא לא חקרה נשים בדואיות. כותבי המאמר טוענים כי מאז מחקרים שנעשו בשנת 2018 בקרב בדואיות בנגב שעיקרו היה יזמות במסגרות עירוניות - לא חל שינוי מהותי במצבן של הנשים הבדואיות בהשוואה לממצאי החוקרים בהם אנו דנים עכשיו. לעומת זאת, מציינים כותבי המאמר כי במחקרים פרטיים ותחקירים עיתונאים מהעשור האחרון זוהתה עלייה בשיעורי התעסוקה וחל ביקוש גובר להשכלה בקרב הנשים הבדואיות.

השינוי שחל בעמדת הנשים הבדואיות (לרוב לא כללנו את הנשים הערביות מסביבות ירושלים) כלפי יזמיות, עצמאות, מערבות כלכלית, וכן בתחום ההשתתפות בעמותות וארגוני העצמה, מושפע מאוד מהתרופפות מעמדה של החמולה והמשפחה המורחבת, עליית גיל הנישואים והתארכות זמן הרווקות. נתונים אלה עשויים לדעת החוקרים להגדיל את השתתפות הנשים ביזמות ובשוק העבודה, ולשליטה גוברת על נדל"ן. הנתונים יתרמו אף לשינוי במעמדן הכלכלי, החברתי, המשפחתי, ולשינוי פוטנציאלי בדפוסי הירושה המסורתיים. הנשים הבדואיות הכירו את שלוש מערכות הכללים: השבטי, האיסלאמי וחוק המדינה המתייחס לנדל"ן אבל רובן נתנו עדיפות בנושא זה למערכת השבטית, המשלבת מסורת ונוהג. עוד נמצא כי בנגב נמצאה פעילות עסקית ויזמות באמצעות אגודות, ארגונים שהתרכזה סביב מלאכות מסורתיות. גם החלשות המשפחה המורחבת שמחד מעלה את ערכה של האישה במשפחה הגרעינית ומאפשר לה להיות יזמית ובעלת נכסי נדל"ן ומאידך-גיסא, אחרים המבקשים לעצור תהליך "החלשות" המשפחה המורחבת שרק היא לדעתם תקנה ביטחון לנשים בחברה המסורתית. למרות זיהוי תהליכים חיוביים ביכולתה והשתלבותה של האישה הבדואית בתחומים שהוזכרו קובעים החוקרים כי "ארוכה הדרך לבעלות נשית מובחנת על המרחב בחברה הבדואית. הן בהקשר של בעלות ורכישת קרקעות על-ידי נשים והן בהקשר לירושת נכסים".

שמונת המאמרים שרוכזו בקובץ "בדואים בנגב" מאירים פינות חדשות בחיי הנשים הבדואיות בנגב. כותרת המשנה של הספר - שבטיות, פוליטיקה וביקורת אכן מעידה על טווח הנושאים בהם עוסק הקובץ. מקורות המידע נשענים על מחקרים רציניים, רבים מהם באנגלית וכולל ראיונות עם נשים בדואיות פורצות דרך. משום כך אין זה מחקר "יבש" אלא מסמך מרתק הנשען על הקורה ביום-יום בחברה הבדואית בנגב ומנתח זאת באופן אקדמי. רבים מהמאמרים מסכמים תקופה או עשור וברור לקורא שחייב להיות לקובץ זה - המשך, כלומר קובץ נוסף. נמתין לו. ובינתיים אתם עוקבי, רוצו לקרוא.