עם קום המדינה ובשנותיה הראשונות נעדרה מדינת ישראל תעשיית רכב משמעותית. משנות המדינה הראשונות, לממשלת ישראל ולקברניטי הכלכלה בארץ הייתה שאיפה - חזון להקים בארץ תעשיית כלי רכב. בבסיסו של הצורך והשאיפה להקמת תעשיית רכב, עמדו כמה גורמים, ובהם הצורך ביצירת מקומות תעסוקה, הצורך באספקה סדירה לשוק המקומי, בעיקר לשימוש צבאי וממשלתי, ואולי החשוב מכל - הכנסת מט"ח ארצה מתוצרת מיוצאת שכן בשנים אלה היצוא היה מצומצם, והשוק הכלכלי הישראלי סבל ממחסור במטבע חוץ דבר שהקשה על יבוא של מוצרים הכרחיים למדינה המתפתחת. ניסיונותיה של הממשלה לקיים בארץ מפעלי רכב כשלוחות של יצרנים בינלאומיים נכשלו. חברות פורד האמריקנית ופיאט האיטלקית הסכימו להקים מפעל בישראל אולם נרתעו וחזרו בהם בשל החרם הכלכלי שהפעילו מדינות ערב ("החרם הערבי") שאסר על חברות שקיימו קשרים מסחריים עם ישראל לפעול בשטחן. החרם על ישראל הוכרז רשמית על-ידי הליגה הערבית, עוד ב-1946, טרום הכרזת המדינה, והקשה על פיתוח תעשיות שונות בארץ, אבל דומה שהקשה יותר מכל על פיתוח תעשיית הרכב בארץ.

בשנת 1950 יזם איש עסקים החיפאי אפרים אילין יחד עם יצרנית הרכב האמריקנית קייזר פייזר שהייתה אז בראשית דרכה את הקמתה של חברה חדשה: חברת "קייזר פרייזר לישראל בע"מ (קפרי"ש). בתל חנן שליד נשר בעמק זבולון בפאתי חיפה. היה זה המפעל המשמעותי הראשון בישראל להרכבת כלי רכב. המפעל, שמתחמו השתרע על שטח כ-70 דונם, הוקם באזור חיפה בזכות קרבתו לנמל חיפה, שהיה אז למעשה נמל הסחורות היחידי בארץ (נמל אשדוד עוד לא הוקם, א.א). חלקי המכוניות הגיעו באוניות ומשם הוסעו הישר למפעל. כאן הרכיבו אותם, צבעו, הוסיפו צמיגים, ריפוד, מצברים, רדיאטורים ועוד מרכיבים נוספים. בנייתו של המפעל החלה באוגוסט 1950 ותוך שנה וחצי הושלמה הקמתו. הוא נחנך בטקס חגיגי ב-14 ביוני 1951 בהשתתפות ראשי המדינה ומאות מוזמנים מהארץ ומחו"ל. ראש הממשלה דוד בן-גוריון שהגיע עם רעייתו פולה התכבד בגזירת הסרט. המפעל התמחה בהרכבת חלקי מכוניות של חברות בין לאומיות ושיווקם לארצות שונות. בשנתו השנייה בסוף 1951 כבר הורכבו כ-20 מכוניות ליום.

במחצית השנייה של שנות ה-50 מפעל קפרי"ש היה אחד מהמפעלים הפרטיים הגדולים והעסיק מאות עובדים. רבים מהפועלים במפעל בשנותיו הראשונות היו ניצולי שואה שעלו לארץ זה לא מכבר. בעשור הראשון לקיומו ייצר המפעל קרוב ל-30 אלף מכוניות מסוגים שונים. בין המכוניות שהורכבו במפעל קפרי"ש: "הנרי ג'יי" המשפחתית ו"קייזר מנהטן" הגדולה מתוצרת קייזר פרייזר, ג'יפ וטנדר מתוצרת ויליס, מכוניות "קאטר שבו" ו"דופין" מתוצרת חברת רנו הצרפתית וכן מכוניות קונטסה בריסקה מתוצרת חברת הינו היפנית. כן הורכבה במפעל של קייזר אילין מכונית "לארק" המפוארת של חברת סטודיבייקר האמריקנית ששימשה בין השאר את קציני צה"ל הבכירים ואת משטרת ישראל. הממשלה אישרה את הקמת מפעל קייזר פרייזר לישראל כתנאי להתחייבותו לייצא את רוב תוצרתו. ואכן בשנים הראשונות להקמתו של מפעל קפרי"ש בחיפה רוב רובן של המכוניות שהורכבו בו יוצאו לארצות שונות ובהם שוודיה, נורבגיה, דנמרק, פינלנד, טורקיה, צרפת ועוד. תרומתו של מפעל קייזר אילין לסך היצוא באותן שנים הייתה רבה.

בשנת 1957 הוקמה חברת אוטוקרס, החברה השנייה המשמעותית להרכבה וייצור כלי רכב בישראל. מייסדיה היו לדיסלב שנלר ויצחק שובינסקי. לדיסלב שנלר, יליד צ'כיה (1914-1988), תושב חיפה לא היה מהנדס בהשכלתו אולם בעל הבנה, חוש טכני מפותח וידע רב בתחום הנדסת רכב. שנלר עלה לארץ ב-1939 והתיישב בשכונת הדר בחיפה. בתחילת שנות ה-50 פתח חברה בשם "מוסכים ומכוניות בע"מ". בבית מלאכה קטן שהפעיל ברחוב תל אביב 14 שבעיר התחתית בחיפה הרכיב כלי רכב תלת גלגליים (טוקטוק) מתוצרת יצרנית הרכב הבריטית רליאנט מוטורס (לאחר קבלת זיכיון ממנה, א.א) עשויים מסיבי זכוכית פיבר-גלס. כלי רכב אלה התאמו מאוד לחלוקה של חלב וכן להעברת והפצת משלוחים קטנים ברחבי העיר. יצחק שובינסקי, יליד פולין (1981-1914), היה איש עסקים חיפאי שעלה לארץ בשנת 1933 בגיל 19. הוא החל את דרכו המקצועית כרואה חשבון. נשא לאשה את יעל בסקינד, ילידת ראשון לציון ונכדתו של יהודה צלליכין מאנשי ביל"ו ומראשוני המושבה ראשון לציון. בשנת 1939 עברו בני הזוג מתל אביב להתגורר בחיפה. שובינסקי עסק ביבוא סיגריות יינות ועוד והתעניין ברכישת רכב תלת גלגלי (טוקטוק) לשם חלוקת והעברת מוצרים שייבא ונפגש בעניין זה עם שנלר. תוך כך התוודע למוצריו של שנלר והחליט להיכנס לעסקי הרכב. בשנת 1957 חתמו שנלר ושובינסקי על הסכם שותפות. שם החברה שונה לחברת "אוטוקרס חברה בע"מ". שובינסקי היה אחראי על הצד העסקי והניהולי של אוטוקרס ואילו שנלר היה האחראי על הצד הטכני. מרגע הקמתה של חברת אוטוקרס פעל יצחק שובינסקי שהיה איש עסקים נמרץ, סוג של בולדוזר, להרחיבה. ב-1958 נבנה מפעל חדש לחברת אוטוקרס באזור חיפה וכעבור שנה קיבל מעמד של מפעל מאושר על-ידי ועדה ממשלתית של משרדי התחבורה, האוצר והמסחר. המפעל העסיק בתחילת דרכו כ-20 פועלים. בתחילה הורכבו כ-100 מכוניות בשנה ומשנה לשנה גדלה כמות המכוניות שהורכבו. בספטמבר 1958 נשלחו לחיפה שתי מכוניות מסחריות מפורקות של חברת רליאנט הבריטית ובמפעל אוטוקרס החדש הורכב להן מרכב עשוי פיברגלס ולא מתכת כמקובל בעולם. את המכונית שיווקו בחו"ל בשם "סברה". מכונית "הסוסיתא" (סברה) התבססה בשנותיה הראשונות על חלקי פיברגלס שחוברו זה לזה באמצעות קרשי עץ. הרצפה הייתה עשויה מעץ לבוד. המוצר היה לא מוצלח בלשון המעטה ורבות ממאה היחידות הראשונות של הסוסיתא בתצורת ה"קובייה" שנשלחו לארצות הברית, טורקיה ודרום אפריקה תחת השם "סברה" מצאו את דרכן בחזרה למפעל בדרגות התפרקות שונות. התברר כי אופן חיבור הפיברגלס למסגרת העץ ולשלדת הפלדה עמיד לכמה אלפי קילומטרים בלבד. בקיץ 1961 הוצגה-הושקה סוסיתא משופרת שנבנתה מפיברגלס טהור ללא שילוב עץ וקיבלה את השם "קוביה". דגם זה היה פופולרי בשנות ה-60, אהוב על הישראלים ויוצרו בקרוב לעשרת אלפים יחידות עד 1966.

שמה של המכונית סוסיתא ניתן לה בדצמבר 1959בעקבות תחרות ארצית שבה ביקשה החברה כחלק ממהלך שיווקי למצוא שם עבור "המכונית הישראלית הראשונה". מתוך 2,355 הצעות נבחר השם סוסיתא. שבעה הציעו את השם 'סוסיתא' והזוכה בהגרלה יוסף שוב, אז סטודנט שהפך לדוקטור לאגרונומיה, קיבל פרס על סך 500 לירות. ההכרזה על השם והגרלת הפרס נערכה בארוחת צהריים חגיגית במלון ציון בחיפה במעמד ראש העיר חיפה אבא חושי ועיתונאים. מדריכת הסיור בתערוכת הסוסיתא מסבירה כי הרעיון היה לתת שם שקשור להיסטוריה של הארץ. סוסיתא הייתה עיר עתיקה מזרחית לכנרת. נוסף על כך, השם הארמי מרמז על "כוח סוס" שלפיו נוהגים להעריך את תאוצת המנוע. בשנת 1962 הוחל בחברת אוטוקרס בייצור מכונית משפחתית קטנה וחדשה ממשפחת ה"כרמל". הרכב שווק בשני דגמים - 1000 ו-1200 אך הוא התקשה להתחרות בתוצרת "קייזר-אילין" ואף בסוסיתא. בשנת 1965 יצא אל השוק דגם משופר ומרווח יותר - ה"כרמל 12". ב-1965 נמכרה למשרד הביטחון המכונית הראשונה מתוצרת אוטוקרס מדגם כרמל דוכס. משרד הביטחון הפך לאחד מהלקוחות הגדולים ביותר של אוטוקרס ולא יהיה זה מוגזם לומר כי הזמנותיו של משרד הביטחון "החזיקו באותן שנים את קיומו". ב-1966 השיקה אוטוקרס שני דגמים חדשים: טנדר סוסיתא 12 ומכונית משפחתית בת ארבע דלתות בשם גלבוע.

מכוניות הסוסיתא לדיגמהן שווקו להמונים תוך שימוש בסיסמאות יצירתיות. אחת הסיסמאות הבולטות הזכורות "סוסיתא קנית לא טעית" או "לגברת מהודרת מכונית מפוארת". מי שמעיין בסיסמאות הפרסומת לסוסיתא לא מתקשה להבחין כי במקרים רבים אין קשר בין ההבטחות והתיאורים בפרסומות למציאות. ישראלים רבים למדו לאהוב את הסוסיתא על כל חסרונותיה. שובינסקי, מבעלי אוטוקרס, היה ידוע כאשף יחסי ציבור. בסוף 1961 יצאה הסוסיתא לסוג של "נסיעת מבחן", כששלושה עיתונאים צעירים יצאו איתה למסע באפריקה. השלושה: אמנון זקונט בן 27, אביטל מוסינזון בנו של הסופר יגאל מוסינזון בן 22 ואמנון בירב בן 17, יצאו למסעם ב-25 בספטמבר 1961 מנמל אילת. במשך חמישה חודשים עשתה הסוסיתא 30,000 קילומטרים לאורך כל היבשת, עד לקייפטאון שבדרום אפריקה ובחזרה צפונה. בשיאו של המסע הם העפילו עם הסוסיתא להר הגבוה ביותר באפריקה, הקילימנג'רו, עד לגובה של 3,000 מטרים. דווח כי הסוסיתא עמדה בתלאות וקשיי הדרך בהצלחה. ב-26 פברואר 1962 לאחר חמישה חודשי מסע חזרו שלושת העיתונאים עם הסוסיתא דרך נמל אילת. העיתונאים דיווחו מהשטח ומסעם סוקר בהרחבה בעיתונות הישראלית. סביב הסוסיתא התהלכו, סופרו סיפורים, אגדות ובדיחות לא מעט. על יכולותיה ועמידותה. במשך שנים נפוצו שמועות עקשניות שגמל אכל סוסיתא. לא ברור מה מקור השמועה ונראה כי מדובר באגדה אורבנית שהופצה בעיקר על-ידי המתחרים של החברה.

בלחץ ממשלתי, בעיקר של פנחס ספיר שהיה אז שר האוצר המסחר והתעשיה, הוחלט להעביר את המפעל לשטח גדול יותר בבעלות המדינה בטירת כרמל שהייתה באותם ימים מעברת עולים - עיירת פיתוח מוכת אבטלה ונזקקה לסיוע בתחום התעסוקה. מפעל אוטוקרס בטירת כרמל נחנך בטקס חגיגי ב-16 באוקטובר 1963 במעמד שר התחבורה ישראל בר-יהודה. המפעל נבנה על שטח 65 דונם. בסוף 1965 עברו כל מחלקות המפעל לטירת כרמל והועסקו בו למעלה מ-700 פועלים. ב-1963 פרש מחברת אוטוקרס שותפו של שובינסקי שנלר. יש אומרים ששנלר פרש לאחר שבין השניים נוצרה מחלוקת לגבי התרחבותה המואצת של אוטוקרס ובנושאים אחרים. בשנים 1965-1963 חלו שינויים משמעותיים במבנה חברת אוטוקרס. השותפה, "החברה הישראלית לאוטומובילים" מכרה את אחזקותיה, ושיתוף הפעולה עם רליאנט הסתיים. ב-1966 עלה בידו של שובינסקי לצרף כשותף ל"אוטוקרס" את יצרנית המשאיות והאוטובוסים הבריטית היוקרתית "ליילנד" באמצעות חברת-הבת שלה "סטנדרד-טריומף" ולשותפות נכנסה גם חברת "כור תעשיות". אוטוקרס, שהייתה חברה שרוכזה בעיקר בידיו של יצחק שובינסקי, הפכה לחברה המוחזקת בידי קונצרנים וחולשת על מספר מפעלים. היזם שובינסקי עצמו החזיק כעת רק ב-27% ממניות החברה לאחר שהחזיק בעבר למעלה מ-50 אחוז ממניות החברה..

בעוד חברת אוטוקרס התרחבה בצורה מואצת מתחרתה העיקרית חברת קייזר אילין (קפרי"ש) נחלשה. מספר כלי הרכב שיצאו בשערי המפעל ירד והיא נקלעה לחובות. גם חברת קפריש וגם אוטוקרס נהנו מהחלשת יבוא המכוניות ומהטבות שונות והקלות במיסוי כחלק מרצון הממשלה לעודד את תעשיית הרכב המקומית והעסקת עובדים, למרות שנשמעו יותר ויותר קולות כי אין כדאיות כלכלית בהרכבת מכונית מקומית. ב-1965 הוקמה על-ידי משרדי התחבורה המסחר והתעשיה ועדת ברתל בראשות אביגדור ברתל, מי שהיה מנהל המפעלים הפטרוכימיים בחיפה, ועדה ממשלתית ל"בחינת ייצור ויבוא כלי רכב וחלקיו בארץ. במסקנותיה הוועדה הצביעה על כשלים וליקויים בתעשיית הרכב בארץ, וקבעה כי "יש צורך רק במפעל מקומי אחד ליצור רכב פרטי ועליו להיות בקשר עם יצרן בינלאומי". באוגוסט 1965 המדינה הציעה לאחד את חברת קייזר אילין (קפרי"ש) עם מפעל אוטוקרס. אילין הביע הסכמה עקרונית לאיחוד, קרוב לודאי בשל מצבו הכלכלי ואילו שובינסקי התנגד לכך. במרס 1969 אילין תעשיות נרכשת על-ידי יצחק שובינסקי וקונצרן אוטוקרס תמורת כ-12 מיליון ל"י בהלוואה בנקאית שהממשלה ערבה לה. שמו של המפעל מעתה הוא תעשיות ישראל לאוטומובלים (ת.י.ל) לימים יטען שובינסקי כי אולץ לרכוש את המפעל בלחצו של השר פנחס ספיר. ולא רק זאת, שובינסקי טען כי נאלץ לרכוש את קייזר אילין-אילין תעשיות במחיר גבוה משווייה האמיתי.

ב-1971 החלה ועדת הכלכלה בדיונים על תעשיית הרכב בישראל. בדיונים צצו ועלו עדויות על שחיתות ועל מדיניות של תן וקח בין משרדי הממשלה וחברת אוטוקרס. ב1973 פרסמה וועדת הכלכלה את מסקנותיה ובעקבות המסקנות החליטה הפרקליטות להגיש כתב אישום נגד שובינסקי ובו 13 פרטי (סעיפי) אישום שעיקרן מרמה ושוחד. משפטו של שובינסקי נפתח ב-12 במאי 1974 בבית המשפט המחוזי בחיפה. התביעה טענה כי שובינסקי העניק הנחות ברכישת כלי רכב וטובות הנאה אחרות לגופים ממשלתיים ולאישי ציבור כדי להניע אישי ציבור ולהטותן למשא פנים. בהקשר לכך הוזכרו דמויות ידועות שם ובהם אישיות ציבורית ידועה ואיש תקשורת ידוע. בין השאר, כך טענו בפרקליטות, ניתן "השוחד" לקציני צהל בכירים, בוחני רכב, ופקידים בכירים במשרד התחבורה. שובינסקי כפר באשמות. בנובמבר 1974 זיכה השופט אליעזר נוימן את שובינסקי מכל האשמות שיוחסו לו בכתב האישום "מחוסר הוכחות" או מחמת הספק.

בינתיים הורע מצבה של אוטוקרס בעקבות הפיחות הגדול בשנת 1971, ביקושים יורדים לתוצרת המפעל ועצירת האשראי על-ידי הבנקים. כל אלו הביאו את "אוטוקרס" למצב של חובות גדולים. בספטמבר 1971 ביקש שובינסקי מבנקים ישראלים הלוואה של ארבעה מיליון ל"י למימון השוטף של החברה ולאחר בדיקה התברר כי לחברה אין בטחונות והיא נמצאת בקשיים רבים. בנובמבר מינה בית משפט כונס נכסים לחברה ובמסגרת כינוס הנכסים איבד שובינסקי את החזקותיו בחברה. באוגוסט 1971 פורקה החברה. ומפעל "אוטוקרס" בטירת כרמל נמכר לחברת כלל והפך ל"תעשיות רום כרמל". בשנת 1977 החל המפעל בטירת כרמל לייצר רכב חדש, גם הוא מפיברגלאס ומצויד במנוע פורד, ה"רום" 1300. רכב זה יוצר כרכב פרטי, סטיישן. המכונית האחרונה יצאה את שערי המפעל בטירת כרמל ביולי 1981 והמפעל נסגר סופית. במהלך שנות פעילותה של חברת אוטוקרס יוצרו בה 45,600 מכוניות, מסחריות וטנדרים. המכונית האחרונה יצאה את שערי המפעל ביולי 1981.

באותו חודש ושנה, ביולי 1981 בו נסגר סופית מפעל המכוניות בטירת כרמל, נהרג מייסד המפעל יצחק שובינסקי. על-פי דיווח העיתונות דאז, בשלהי יולי 1981 שובינסקי, בעודו נוהג ברליאנט קיטן העשויה פיברגלס, לקה בהתקף לב, סטה מהכביש, פגע בעץ ונהרג. התאונה התרחשה בשדרות הצבי בחיפה סמוך לביתו. הוא הותיר אחריו את רעייתו ושלושה ילדים: בתו ד"ר חסיה ירושלמי ושני בניו משה שובינסקי ויהודה שובינסקי.