בשנים 1985-1983 עבד במכון הישראלי לחקר העתיד, אשר נוסד בנתניה על-ידי ד"ר הלן פרייס, קרדיולוג במקצועו ותושב ותיק של דרום אפריקה, אשר היה מבין מייסדי הקהילה היהודית שם. משה כהן ריכז את המרכז לחיזוי מצבה של מדינת ישראל בשנת 2025. במסגרת תפקידו, קיים קשרים עם המדענים הראשיים במשרדי הממשלה, ובחברות פרטיות וממשלתיות, בנוגע לתחומי העלייה, האוכלוסייה, האנרגיה, החשמל, התעשיה, החינוך, התחבורה ועוד. תוצאות המחקר פורסמו בספרו של ד"ר הלן פרייס בשנת 1988. משה כהן, אומר לי היום: "כי חלק ניכר מהתחזיות בתחומים שונים אכן התגשמו, לרבות המשבר החוקתי הנוכחי במדינה". כך לדוגמה, התממשו תחזיות העלייה לארץ עם בואם של העולים מברית המועצות, פיתוח התפלת מי הים, הגז ותחום האנרגיה, ובתחום התחבורה - הקמת הרכבת הקלה בתל אביב ובירושלים. באופן מפתיע, אף מגיפת הקורונה הוזכרה בספר זה".

משה כהן, תושב נתניה, ואב לחמישה ילדים משלוש נשים שונות, מתגורר עם רעייתו נליה, ילידת הפיליפינים. נליה, שהגיעה לארץ בשנת 2000 בגיל 25, חולקת עם משה דירת גג מרווחת בת חמישה חדרים ברחוב סמילנסקי. ממרפסת ביתו, הוא משקיף ביום בהיר על הרי השומרון, על טולכרם, כפר יונה, והאזורים מסביב. מעליו, הוא רואה רק את הרקיע, כפי ששר הזמר ג'ון לנון בשיר "דמיין": מעלינו רק הרקיע", שהיה אהוב מאוד גם על האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז"ל. בכותרת הספר על חייו, שכתבה מירב הלפרין מופיעה האימרה הזו.

"אני מנהל יומן חיים מגיל 12, ובדפי היומנים מעלה על הכתב את רעיונותיי ומחשבותיי בנושאים שונים: חדשות, פוליטיקה, ספורט, מדע, וכל נושא בעל עניין לציבור. כיום ברשותי 53 כרכים של יומני חיים, הכתובים בכתב יד. כך למשל, "יזמתי את כנס מחזור י"ד של בוגרי בית הספר "אלומות". חברים סייעו לי לארגן את הכנס, לקראת מפגש המחזור, ומתוך היומן שכתבתי העליתי חוויות בפני הנוכחים". לדבריו, הוא עוקב אחר אירועים רבים המתרחשים במדינה בתחומים שונים, מוצא בהם לא אחת הקשרים לעברו האישי, ומגיב עליהם באמצעות מכתבים וכן בפגישות עם הנוגעים בדבר. בין היתר, הוא מנהל לאחרונה מאבק עיקש להחזיר את שם הרחוב ששונה מ"קיבוץ גלויות", שגבל במעברה של אותם ימים, לשם "רחוב ההשכלה". הנהלת המכללה האקדמית בנתניה פנתה לוועדת השמות בעירייה, וביקשה לשנות את שם הרחוב. לדעתו, זו לא רק פגיעה בסמל הלאומי של "קיבוץ גלויות", אלא גם פגיעה ברגשות הדת, מכיוון שכל יום אנו מתפללים, מייחלים, ומבקשים ל"קיבוץ נדחי עם ישראל". חבריו מכנים אותו: משה כהן מנתניה - "ההיסטוריון" של המדינה, האזרח הנתנייתי האכפתי, שבבעלותו אוגדן ובו אלפי מכתבים. במסעותיו הרבים בעולם, ביקר בקהילות יהודיות בשוודיה, בפינלנד ובאנגליה. בלוס אנג'לס בבית הכנסת של הקהילה היהודית של יוצאי אירן בבוורלי הילס, בחג הפסח בשנה שעברה ברך ברכת כוהנים כאלפיים מתפללים.

בביתו שוכנות תמונות אומנות וציורים רבים. הוא חובב אומנות, אוהב לשחק שחמט, ואף שיחק בנבחרת אוניברסיטת תל אביב בכדורגל, תחת הדרכתו של המאמן נחום סטלמך ז"ל. המוזיקה היא אחד מתחביביו העיקריים. קירות ביתו מעוטרים בציורים, וביניהם תמונות של הביטלס (ג'ון לנון ופול מקרטני), ליאונרד כהן, חוליו איגלסיאס ואחרים. ברשותו גם אוסף הקלטות של אריק איינשטיין ויהורם גאון, שאותן הוא אוהב במיוחד. בחדר משרדו ניצבות התמונות של טייס חה"א והאסטרונאוט אילן רמון, הרבי מלובביץ', חוזה המדינה - בנימין זאב תיאודור הרצל והוריו - שפרה ואהרון כהן. בביתו מצוי אוסף עשיר של אריות, עשויים מחומרים מגוונים: עץ, אבן, פלסטיק, שיש, קרמיקה ומתכת. הוא משתף: "בכיתה ד' בבית הספר היסודי נסענו לתל חי, שם נחשפתי לפסל 'האריה השואג'. התרשמתי עמוקות, והזדהיתי כילד עם שאגתו הזועקת לשמיים על נפילתם של יוסף טרומפלדור וחבריו. מאז אני אוהב אריות, המבטאים כוח ועוצמה". הוא מעריץ את פתגמו של מנהיג ומפקד הלח"י אברהם (יאיר) שטרן, שאמר בעת המאבק נגד הבריטים: "דבר אחד ברור: דרך כשרה שסופה כישלון "פסולה" היא, דרך "פסולה" שסופה ניצחון כשרה למהדרין".

משה משתף: "את לימודיי היסודיים התחלתי בשנת 1962, בכיתה א' בבית הספר על שם דוד רמז, ששכן ברחוב השומר בשכונת ותיקים. מכיוון שלא היו די כיתות, למדתי במשמרת שנייה שהחלה בשעות הצהריים. למעשה, הייתה זו שלוחה של בית הספר היסודי "אלומות", והלימודים במבנה זה התקיימו עד כיתה ד'. לאחר מכן המשכתי את לימודיי בבית הספר "אלומות" עצמו. בבית הספר "רמז" זכורה לי במיוחד מורה בשם לאה, ניצולת שואה, שעל זרועה חרוט מספר ממחנות הריכוז. כאשר סיפרה לנו על זוועות השואה, לא יכולתי לעצור את דמעותיי והייתי פורץ בבכי מר. היא הייתה ניגשת אליי בעדינות ומנגבת את דמעותיי החמות. הייתה לנו גם מנהלת בשם פניה, שיום אחד נכנסה לשיעור מלאכה, שבו למדנו לתפור כפתורים לחולצה. באותו רגע, פניתי אל המנהלת בפליאה ושאלתי: "מדוע אנו, הבנים, צריכים ללמוד תפירה?". היא השיבה לי בחיוך: "כשתהיה חייל ותצטרך לתפור כפתורים למדיך...". דבריה אלה, צפו ועלו בזיכרוני בעת שירותי הצבאי, כשהייתי צריך לתפור כפתור שנפל ממדיי".

"בסיום תיכון טשרניחובסקי בנתניה, ב-12 באוגוסט 1974, התגייסתי לצה"ל עם פרופיל רפואי גבוה וללא כל סעיף ליקוי. שאיפתי הייתה להתנדב לצנחנים, אך הצבא ייעד לי מסלול אחר. שובצתי ליחידה 8200 בחיל המודיעין". את שירותו הצבאי הסדיר עשה ברמת הגולן ובחרמון, ואת שירותו במילואים עשה בלבנון. בסיום שירותו הצבאי, פנה משה כהן ללימודים אקדמיים באוניברסיטת תל אביב, שם רכש השכלה בתחום מדעי המדינה. במקביל ללימודיו, שירת במשטרה כ"שוטר במעמד מיוחד" (שמ"מ), ותגבר את תחנת נתניה בסיורים ובמחסומים, במהלך חופשותיו מהאוניברסיטה, במשך שלוש שנים. בהיותו סטודנט, הקים באוניברסיטת תל אביב תא סטודנטים בשם ח"צ - ראשי תיבות של חזית ציונית. אולם, במסגרת הבחירות לאגודת הסטודנטים, כדי למנוע את פיצול קולות הימין מהליכוד נמנע מלהתמודד עם ח"צ. במהלך לימודיו, ניהל כהן את בית הקפה "דוגית" בכיכר העצמאות בנתניה, וכן עבד במרכזייה הבינלאומית במשרד התקשורת בתל אביב. לאחר מכן שימש כיועץ תעסוקה במרכז לתעסוקת אקדמאים בתל אביב. בנוסף לעבודות אלו, עבד משה עם אחיו, עמי, בהפעלת קייטנות קיץ בנתניה ובחדרה, וכן שימש כמורה לעברית באולפנים באגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך והתרבות ובעיריית נתניה, באגף לחינוך בלתי פורמלי. בשנים 1985-1983, עבד כהן בטכניון כרכז שטח, ואחראי לריכוז נתונים במסגרת מחקר הערכה של פרויקט שיקום השכונות, והיה אחראי על אזור אור עקיבא וגבעת אולגה. בשנת 1986 למד כהן חשבונאות במרכז להסבת אקדמאים, עבר קורס מפקחי מס במסגרת אגף מס הכנסה, וכן קורס קציני מיסים ביו"ש בקיבוץ מעלה החמישה. הוא עבד תקופה מסוימת בשכם כקצין מיסים במינהל האזרחי. בקיבוץ רמת רחל השתתף בקורס למניעת החדרת סמים דרך נמלי התעופה והים לישראל. בשנים 1998-1997, עבד כרכז שטח בחברת עמידר, ולאחר מכן עסק בשיווק ביצים באזור השרון. בשנים 2003-2008, שימש כמורה בעמותה לחינוך בלתי פורמלי בנתניה. כיום, משה כהן מנהל מתחם יחידות דיור בחדרה, שבבעלות אחיו.

בנתניה, ביום י"א בניסן תשט"ז, 23 במרס 1956, נולד משה כהן. במעברה צנועה, לאחר שלוש בנות שקדמו לו. לידת הבן מילאה את לב אביו שמחה עצומה, וזה לא חסך במאמצים לערוך לכבודו חגיגה גדולה, כפי שיכלה ידו הדלה להשיג באותם ימים. את ילדותו בילה משה במעברה ששכנה ברחוב קיבוץ גלויות 31, שם התגוררה משפחתו בצריף דל, חדר יחיד שבו הצטופפו שבע נפשות. סבו מצד אביו, שמעון בן אברהם, יליד העיר הרת שבאפגניסטן, עסק במסחר. משה כהן מספר כי אביו, אהרון, שהיה נער כבן ארבע עשרה, יצא למסע רגלי מייגע מאפגניסטן לארץ ישראל, בליווי סבו אברהם כהן ואחותו ברכה, שהייתה צעירה ממנו בשנים מספר. מסעם הטראגי נקטע בדמשק שבסוריה, שם נעצר הסב אברהם באשמת כניסה ללא אישורים ומאז נעלמו עקבותיו. לימים נודע למשפחה, כי קבר בבית העלמין בדמשק, טומן בחובו את שרידיו. אהרון ואחותו גורשו מסוריה לבגדד שבעירק, שם נאלצו להתמודד עם פרעות הפרהוד. בהיותו כבן שבע עשרה, מצא אהרון עבודה אצל יהודים מקומיים, ומאוחר יותר עבר מעירק לאירן. שם, בגיל עשרים ושמונה, נישא לאמו של משה, שפרה (גוהר).

בשנת 1948, עם הכרזת בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, החליט אביו אהרון לעלות לישראל. משפחתה האמידה של שפרה באירן הביעה התנגדות נחרצת לתוכניתו. כששמעו על רצונו לעלות לארץ עם משפחתו שבה כבר נוספה לה הבת רבקה, הזהירו אותו מפני העוני והשממה שצפויים לו, וניסו לשכנעו בכל דרך לוותר על הרעיון. דאגתם העיקרית הייתה לשפרה, והם הציעו שאולי יעלה לבדו ולאחר שיתבסס, היא תצטרף אליו. אולם שפרה סירבה בתוקף להצעה זו והצהירה: "מה פתאום? לאן שבעלי הולך - אני הולכת אחריו".

בשנת 1949 הגשימו הוריו את חלומם, עלו ארצה עם אחותו רבקה, כיום בת שבעים וחמש, והתיישבו באוהל במעברה באזור השרון. בשנת 1951, כאמור, קיבלו צריף מטעם חברת עמידר ברחוב קיבוץ גלויות, שהפך לביתם הראשון בארץ המובטחת. במשפחתו של משה נולדו ארבעה ילדים נוספים, וכולם התגוררו בצריף דל וצפוף בן חדר וחצי. כעבור שנים אחדות, כשבני משפחתה של האם הגיעו לביקור מולדת, נדהמו לגלותהּ חיה עם ילדיה הרכים בתנאים שהיו כמעט בלתי נסבלים. כמתבקש, הושיטו לה עזרה, העניקו לה סכום כסף נכבד, והציעו לה לרכוש בית. האם, כפי שמציין משה, יצרה קשר עם דוד אנזילביץ', שהיה אחראי מטעם ההסתדרות על כל בתי המכולת באזור השרון. באותה עת, עמד דוד למסור מכולת של ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב 20 בשכונת ותיקים בנתניה. היה זה בית דו-משפחתי ששימש גם כמכולת, ומחירו עמד על 5,000 לירות. האם סיכמה עם דוד על רכישת הנכס, אולם אז הופיע קונה נוסף שהציע סכום גבוה יותר ב-1,000 לירות. דוד אנזילביץ' דחה את ההצעה הנדיבה, בנימוק שעסקה כבר נחתמה עם האם.

"אבי היה פועל בניין, ובמו ידיו שיפץ מבנה של מכולת והפך אותו לבית מגורים עבורנו. בשלב הראשון התגוררנו בשני חדרים בלבד, ובהמשך הוספנו עוד שני חדרים. הייתה לנו גם חצר רחבת ידיים, שטחה עלה על דונם, ושם, כילד, התחלתי לפתח משק חקלאי קטן. גידלתי ירקות מגוונים, עצי פרי עמוסי כל טוב, הקמתי שובך יונים, ולול תרנגולות מטילות. "בגיל שש זכיתי למתנה יקרת ערך מאבי - כדורגל. אני זוכר היטב את הרגע בו העיר אותי משנתי המתוקה, והציג בפני את הכדור, עשוי מעור אמיתי. הוא הקפיץ אותו על רצפת הבית, והכדור ניתר בעוצמה עד לתקרה. באותו רגע ממש, ניצתה בי התשוקה למשחק. עד מהרה הקמתי קבוצת כדורגל ברחוב, לה הענקתי את השם "הכהנים". שימשתי בה כמאמן, מנהל, אפסנאי, וכשחקן מרכזי בחוד ההתקפה. יצאנו למשחקים סוערים מול קבוצות ילדים מרחובות סמוכים, וכל ניצחון היה חרוט בליבנו כהישג אדיר. וכך, בשנת 1962, הייתה משפחתנו הראשונה לעזוב את המעברה, ללא כל סיוע ממשלתי. שאר תושבי המעברה קיבלו דיור חלופי מהמדינה בתמורה לצריפיהם". כל שכונת הצריפים של המעברה נבנתה מחדש. כיום במקום בניינים גורדי שחקים ווילות, אולם המגרש עליו היה הצריף של משפחתו של משה כהן, עדיין נותר ריק, ללא בנייה. המיקום קרוב מאוד למכללה האקדמית נתניה.