אני כותב לך בעקבות הדברים הקשים שכתבת לי. אני מבין שאתה מרגיש כעס או תיעוב כלפי, ואולי גם כלפי המחנה שאני מייצג לדעתך. אבל אני רוצה לומר לך בכנות - אני חושב שאתה טועה בי, ובסופו של דבר, טועה גם בעצמך.
הייתי מעדיף לשלוח אליך ישירות מכתב זה, אבל מאחר שכתבת אותו לא בשמך אלא בכינוי שבחרת להיקרא בו, בחרתי לשלוח אליך מכתב גלוי ופתוח. אם תהיה כן וישר עם עצמך, אני מאמין שתגלה שהרגש שמנחה אותך אינו באמת שנאה. ייתכן שדעותינו שונות וזה טבעי לחלוטין. אין פסול בכך שלאדם אחד יהיו השקפות עולם שונות מאחר. הבעיה מתחילה כשאתה לא מקבל את העובדה שאני אדם שדעותיו שונות משלך.
אתה אולי מתעב את המחנה שאני מזוהה איתו בעיניך, אבל אין לך כל סיבה או הצדקה לשנוא אותי באופן אישי. אתה לא מכיר אותי. אתה לא יודע שאני אדם טוב, שמשתדל לעזור לאחרים, שאני מלא בחמלה.
כשאתה כותב לי "אני שונא אותך", אני מעז לשער שזו אינה שנאה אמיתית. אולי זה תיעוב - רגש עז בפני עצמו - אבל הוא שונה משנאה. שנאה היא רגש עמוק יותר, ממאיר יותר.
אני רוצה להציע לך חלופה. במקום להיאחז בשנאה או בתיעוב, אני מציע לך לנסות להחליף את הרגשות האלה באהבה. זה אולי נשמע לך מוזר או בלתי אפשרי כרגע, אבל תחשוב על זה רגע. תאר לעצמך את עומק השינוי והעוצמה שהאהבה יכולה לחולל בתוכך. היא יכולה לפתוח את ליבך, להרחיב את נקודת המבט שלך, ולאפשר לך לראות את האנושיות שקיימת בכל אדם, גם במי שדעותיו שונות משלך.
אני לא מצפה שתאהב אותי באופן אישי ומיד, אבל אני מקווה שתהיה פתוח לאפשרות של קבלה, של סובלנות, ואולי אפילו של הבנה. אולי כך ייהפך המקום הזה שבו - כמאמר המשורר - "מפרפרים חיינו", למקום שטוב יותר לחיות בו, ושניתן יהיה להחיל עלינו את ההגדרה והאפיון של מקום שבו אדם לאדם - אדם, ולא, כמה כואב ומצער - אדם לאדם להד"ם. בברכה, ו... תתפלא אפילו בכבוד וב... תתפלא - באהבה.