אם יבוא יום אחד החוקר או התחקירן ויחפש צילומים של ראש הממשלה שר הביטחון והרמטכ"ל בבור של חיל האויר בזמן תקיפת הכור הגרעיני בסוריה, הוא לא ימצא צילום כזה. גם לא "מעופרת יצוקה", לא מההשתלטות על משט המרמרה, גם לא מסיכולים של בכירים רבים שפורסמו או לא. ההנחיה הראשונה שלי כדובר צה"ל ב-2007 לאחר הכאוס של מצלמות בחמ"לים במלחמת לבנון השנייה הייתה: אין כניסה של מצלמות וצלמים לבור של המטכ"לי, לבור של חיל האויר או של חיל-הים וגם לא לח"פקים של אוגדות וחטיבות. גם לא בתרגילים. נקודה. שמרתי על זה ארבע שנים בתקיפות תוך עמידה איתנה גם מול ראשי ממשלה ושרי ביטחון שהתקשו. אני זוכר את הימים והלילות בהם ראיתי ראשי ממשלה, שרי ביטחון ורמטכ"לים יושבים בלישכתם בקיריה וכוססים ציפורניים, או מתקשים לעצום עיין במיטה בירכתי הלישכה עד שיקבלו את ההודעה מהמזכיר הצבאי שהפעולה בוצעה ללא נפגעים. מבצע סיכול או תקיפה של הזרוע הארוכה היא עניין רגיש, אינטימי, מורכב ואסור לאפשר למצלמות לגרום לנוכחים לקרוץ אליה או להתחשב בה. ועוד לא דברנו על מפות, תרשימים וביטחון המידע. הבוקר כותב עמיתי יואב לימור על נוכחות של לא פחות משישה צלמים בבור של חיל האויר בעת התקיפה בתימן. ראש הממשלה לא סומך על צלמי דובר צה"ל, שר הביטחון לא על צלם ראש הממשלה וכך הלאה. וכך יושבים דרוכים מתכנני התקיפה, קציני השליטה והמפקדים שעוקבים בחרדה אחר המבצע ורואים את הפוליטיקאים קורצים לצלמים. אגב, אם חלילה המבצע יכשל - הצילומים כמובן לא יראו אור. האם ביח"צ ננצח?